אבהות - הסיפור מבפנים

החודשים עברו,וככל שהתאריך התקרב,התחלנו להתכונן.
אני,בתור מישהו שמאוד מתנגד לאמונות תפלות וסך הכל מחשיב את עצמי כאדם אופטימי, הצלחתי לשכנע את אישתי ולא נכנענו לכל קטע ה"להביא את חדר התינוק אחרי הלידה".
במקום זה, חודשיים לפני הלידה,כבר היינו עם עגלה מורכבת ומקופלת שמחכה בצד, והחדר כבר היה מאורגן ברמה של חיתולים במגירה, ובגדים במגירות הרלוונטיות.
העובדה שבסוף היינו מתוכננים לקבל את הילד דרך ניתוח קיסרי, עזרה לכל נושא התיכנון מראש, כי ככה ידענו בדיוק מתי נכיר את העולל.

באותה תקופה,כחודש לפני הלידה,פוטרתי מעבודתי, מה שבדיעבד יצא כדבר מעולה. יכלתי להיות בבית בכל הבדיקות וההכנות, ומאוחר יותר, הייתי שם לעזור לאישתי בשבועות הראשונים והקשים, אך זה בפוסט אחר.

בכל אופן, כשהגיע היום,התייצבנו ב8 בבוקר במחלקה,לאישפוז.
מי שלא מכיר את מערכת הבריאות בארץ אולי יהיה מופתע,אבל אני יכול לספר לכם שעברו לא מעט שעות מאז 8 עד אשר אישתי נשכבה במיטה.
משום שהיה צפוי לה ניתוח,היא נתבקשה לא לאכול ולא לשתות מהערב לפני, וככל שהשעות נקפו, מצבה החל...להחמיר.
מי שעבר זאת,יודע שאחד הדברים שעלול לזרז צירים זה התייבשות, וזה התחיל לקרות אצל אישתי.
העובדה שהיא לא שתתה דבר כמעט חצי יממה, התחילה לתת את אותותיה והצירים נהיו דחופים יותר, ככה שבסביבות 15:00+ האחיות הבינו שאין עוד אופציה לדחות את הניתוח ובסביבות 16:00 התגלגלנו לכיוון חדרי הניתוח.
אני זוכר איך עמדנו שם,גבר לצד אישה שוכבת, שלושה זוגות,בחדר המתנה צפוף וחם, וחיכינו להיקרא.
אחת מהנשים עמדה לעבור גרידה,ולא לידה, מה שעד היום נראה לי קצת טיפשי ולא הולם.
נאמר לי ללבוש בגדים סטריליים מעל הבגדים שלי,ולחכות,בזמן שלקחו את אישתי לחדר הניתוח.

"יקראו לך" אמרו לי,ואני חיכיתי.

כשלבסוף קראו לי,הספקתי לשבת ליד אישתי אולי דקה לפני שצליל בכי לא מוכר נשמע בחדר הניתוח וראיתי תינוק מדמם עובר מהרופא לאחות.
"תבוא מסביב" אמרו לי,ונטשתי את אישתי בחדר הניתוח להכיר את היצור שישנה את חיי.
באתי מסביב,שוב, מספיק בדיוק לראות אותו מנוקה ומונח על המשקל.
3.5 קילו,משקל מושלם, לא נמוך מדי ולא גבוה.
הוקל לי.
האחות תיקתקה סביבות כל מני דברים,שמה לו משחת אנטיביוטיקה בעיניים, עוטפת אותו כמו זחל קטן,ואני מביט עליו ועדיין מנסה להבין מה זה ואיך זה קשור אלי.
לקחנו אותו חזרה לחדר הניתוח,להראות אותו לאישתי בפעם הראשונה,צולמו כמה תמונות ומשם שוב,זריז זריז, נזרקתי למסדרון כאשר הילד מונח בעגלה ואחות לפני, קוראת לי לעקוב אחריה.
בדרך החוצה חלפנו על פני כל המשפחה שחיכתה שם, מראה להם את הנכד החדש שלהם ושוב,המשכנו הלאה.
מעבר לדלת,מעבר לפניה,פתאום עצרנו,ונאמר לי שאני יכול להוריד את הבגדים הסטריליים.
הם נזרקו לפח בזמן שכל מני מסמכים הודפסו על ידי האחות.
בסוף הגענו לחדר הילודים,ושם פשוט נאמר לי שאני יכול להשאיר אותו ולחזור לאישתי.
לא ידעתי מה לעשות...ופשוט חזרתי לאיזור חדרי הניתוח.

אומנם לפני מספר דקות נולד לי בן בכור,אבל עדיין מה שטרד את מנוחתי והעסיק אותי ב99%, היה אישתי ומצבה.
גילוי נאות יהיה לספר כי רק כשבועיים לפני, היה סיפור שטלטל את המדינה, כאשר מישהי שעברה ניתוח קיסרי, מתה אחרי,והשאירה את האב לגדל לבד את התינוק.
הסיפור ההוא לא יצא לי מהראש והטריד אותי בכל דקה ודקה שחיכיתי מחוץ לחדרי הניתוח,מחכה לשמוע מה שלום אישתי.
רק אחרי שעתיים בערך היא שוחררה מההתאוששות והובלה לחדר שיהיה שלה בימים הקרובים.

לאחר שהיא התמקמה,הלכתי להביא את הילד,מה שהתברר כבירוקרטיה טיפשית כי הילד עוד לא נרשם או משהו טיפשי שכזה.
באותו רגע לא באמת היה לי אכפת, ופשוט לחצתי על האחות עד אשר לא קיבלתי את הילד.

זה היה מפחיד,לראות כמה הוא קטן ושברירי.
הרמתי אותו מתוך העגלה,בזהירות זהירות, ולאט לאט העברתי אותו והנחתי אותו על אישתי, נותן לה פעם ראשונה להרגיש את בנה.
אחרי זה,אני כבר לא זוכר הרבה,דיבורים,משפחה בלאגן.
אני רק זוכר שהלכתי הביתה ב10 בלילה ושלחתי לכל מי שרק אפשר את תמונת הבן שלי.

המשך יבוא.