אבהות - הסיפור מבפנים

אני קצת הולך פה אוף-טופיק מנושא הלידה וגידול הילד ואתרכז בעצמי.

כל מה שאני זוכר על עצמי מגיל צעיר,הייתי די מוצלח.
אומנם לא אובחנתי כמחונן (ואני כנראה לא אחד), אבל לימודים לא באמת היו קשים לי,מעולם לא נזקקתי למורה פרטי שיעזור לי.
וכל דבר שרציתי ללמוד,למדתי בלי יותר מדי בעיות.
קראתי,השכלתי, והרגשתי...ובכן,הרגשתי מעולה עם עצמי.

אפילו לשירות הצבאי לא נתתי לדכדך אותי והפקתי ממנו את המירב, כאשר עשיתי 7 קורסים טכניים שונים במהלך השירות, כאשר 2 מהם נחשבים לחסרי מקבילים באזרחות,מבחינת איכות.
מעבר לזה,ניצלתי כל רגע פנוי בשנה האחרונה לשירות, בשביל ללמוד עוד ועוד ולהוסיף עוד שורה לקו"ח שלי.

אבל אחרי השיחרור,כשהלכתי ללמוד במכללה, הגישה השאפתנית שלי שמה לי רגליים,כאשר גיליתי שללמוד ולעבוד זה לא אידיאלי עד כדי...

6 שנים "ביליתי" בלימודים,מבזבז שנה אחר שנה על תואר בלתי נגמר וחסר פואנטה,מאחר וכבר התחלתי לפתח קריירה תוך כדי,ולקראת סוף התואר מצאתי את עצמי מרוויח משכורת גבוהה יותר מ"בוגר" טרי של התואר.

בשנה האחרונה,מצאתי את עצמי עם זמן פנוי אחרי העבודה,זמן ש6 שנים היה תמיד מפוצץ בשיעורי בית,פרויקטים ודוחות.
פתאום,היה לי זמן ללמוד ולפתח את עצמי מחדש.

בחודשים האחרונים,מצאתי את עצמי לומד דברים חדשים,ומיישם,וסוף סוף אני מתחיל להרגיש שוב כמו עצמי מפעם.
לא עוד בנאדם בנאלי,משעמם שכל היום-יום שלו מתחלק בין עבודה ללימודים.
פתאום חזרו לי תחביבים,תחומי עניין,כישורים.

פתאום אני כל כך מצטער על כל שנות התואר הזה שאכלו לי את רוב העשור הכי טוב בחיי.

נקווה שמעכשיו יהיה טוב יותר.