אבהות - הסיפור מבפנים

מאז שראיתי את הפרסומת לראשונה,התחברתי אליה,אבל רק לאחרונה יצא לי לחשוב על זה לעומק.
כן,אני מדבר על הפרסומת של המים בטעמים,כאשר "דייב" הוא הבחור הרגיל שהדבר היחיד ש"מיוחד" בו זה שהוא שותה מים בטעמים.
אז לא,אני לא אוהב מים בטעמים, או לפחות לא בטעמים המדוברים :)
אבל...
בתור מישהו עם זקן בערך מהגיל בו היה לו מספיק שיער פנים בשביל לגדל אחד, מעולם לא נסחפתי לאופנת הזיפים של 2015 או אופנת הזקנים-של-הרצל של 2016.
תמיד נשארתי עם הזקן שלי.
ה"התעמלות" שלי הייתה ונשארה הליכה\ריצה.

וגם אם להביט על התזונה שלי, אז על אף אהבתי הרבה לבשר,מעולם לא פניתי לפליאו או כל דיאטת עקרונות כזאת או אחרת.
(אם כי אהבתי הרבה לג'אנק פוד הביאה אותי לעסוק בדיאטות כאלה ואחרות במהלך חיי).
ככל שאני מכיר יותר ויותר אנשים,ופוגש יותר ויותר אנשים, אני מבין כמה שאני מצליח "להחליק" בחיים בצורה "ממוצעת" ו"רגילה".
יש לי דיעות פוליטיות,אבל מעולם לא הייתי פעיל.
יש לי דיעות דתיות,אבל מעולם לא נכנעתי לדת זו או אחרת.
למעשה,כשאני חושב על זה,זה אולי ה"מים בטעמים" שלי...העובדה שמעולם לא הרגשתי רצון להיות חלק ממסגרת כלשהי.

בשלב בו סיימתי את התבגרותי,הצלחתי לקבל את עצמי כמו שאני,ומשם צמחתי.
לקח לי הרבה זמן להבין כמה צמחתי.למעשה,רק לאחרונה הבנתי זאת אחרי שיחה עם אישתי.
כשאין לך חרטות על הפעולות שאתה עושה,כי אתה מבין שזה חלק ממך,החיים לא כל כך קשים ביום-יום.
אז כן,שנים של לא לספור את הקלוריות גבו את מחירן, אבל בכל היבט אחר,אני לא ממש מצטער על חיי.
הקבלה של עצמי ושל דיעותיי,ושזה בסדר להיות אני ולהחזיק בדיעותי, מנעה ממני תמיד להצטרך לקבוצה מתוך ידיעה שהרוב עושים זאת לא מתוך הגעה עצמית, אלא מתוך זרימה עם הזרם.

זה קצת מרגיש לי כאילו אני צריך להקים זרם משלי.
שילוב של בודהיזם,ונצרות,ופיסיקה,והומאניזם וגלובליזם ואבולוציה.
כמובן שיש הרבה מעבר,אבל משהו בי מרגיש כאילו יש לי הרבה מה לחלוק,ואני רק מחכה שבני יהיה מספיק גדול בשביל לתפוס חלק ממש שיש לי לחלוק איתו.

אני זוכר את היום האחד הזה בכיתה א',ואני אפילו זוכר את האדם הנוסף.
אני זוכר איך התחלנו דיון על אלוהים שאני אמרתי שאין דבר כזה והוא התחיל לומר לי שהוא בכל מקום.
אני זוכר איך משך שנים אחרי זה חטפתי מבטים נוראיים מילדים בכיתתי כי הצהרתי שאני לא מאמין באלוהים.
אני לא רוצה שהילד שלי יגדל ככה.
אני רוצה שיהיה גאה באתאיזם שלו.
אני רוצה שהקבלה העצמית שלי לקח 18 שנה להגיעה אליה,תבוא לו כמה שיותר מוקדם ושידע לאהוב את עצמו כמו שאני אוהב אותו.

אז אחרי שאני אסיים לכתוב שורות אלו,אביט בו ישן,אכסה אותו (שוב) בשמיכה ואלך לישון עם תקווה שאני מגדל "דייב" קטן משלי. 

החודשים עברו,וככל שהתאריך התקרב,התחלנו להתכונן.
אני,בתור מישהו שמאוד מתנגד לאמונות תפלות וסך הכל מחשיב את עצמי כאדם אופטימי, הצלחתי לשכנע את אישתי ולא נכנענו לכל קטע ה"להביא את חדר התינוק אחרי הלידה".
במקום זה, חודשיים לפני הלידה,כבר היינו עם עגלה מורכבת ומקופלת שמחכה בצד, והחדר כבר היה מאורגן ברמה של חיתולים במגירה, ובגדים במגירות הרלוונטיות.
העובדה שבסוף היינו מתוכננים לקבל את הילד דרך ניתוח קיסרי, עזרה לכל נושא התיכנון מראש, כי ככה ידענו בדיוק מתי נכיר את העולל.

באותה תקופה,כחודש לפני הלידה,פוטרתי מעבודתי, מה שבדיעבד יצא כדבר מעולה. יכלתי להיות בבית בכל הבדיקות וההכנות, ומאוחר יותר, הייתי שם לעזור לאישתי בשבועות הראשונים והקשים, אך זה בפוסט אחר.

בכל אופן, כשהגיע היום,התייצבנו ב8 בבוקר במחלקה,לאישפוז.
מי שלא מכיר את מערכת הבריאות בארץ אולי יהיה מופתע,אבל אני יכול לספר לכם שעברו לא מעט שעות מאז 8 עד אשר אישתי נשכבה במיטה.
משום שהיה צפוי לה ניתוח,היא נתבקשה לא לאכול ולא לשתות מהערב לפני, וככל שהשעות נקפו, מצבה החל...להחמיר.
מי שעבר זאת,יודע שאחד הדברים שעלול לזרז צירים זה התייבשות, וזה התחיל לקרות אצל אישתי.
העובדה שהיא לא שתתה דבר כמעט חצי יממה, התחילה לתת את אותותיה והצירים נהיו דחופים יותר, ככה שבסביבות 15:00+ האחיות הבינו שאין עוד אופציה לדחות את הניתוח ובסביבות 16:00 התגלגלנו לכיוון חדרי הניתוח.
אני זוכר איך עמדנו שם,גבר לצד אישה שוכבת, שלושה זוגות,בחדר המתנה צפוף וחם, וחיכינו להיקרא.
אחת מהנשים עמדה לעבור גרידה,ולא לידה, מה שעד היום נראה לי קצת טיפשי ולא הולם.
נאמר לי ללבוש בגדים סטריליים מעל הבגדים שלי,ולחכות,בזמן שלקחו את אישתי לחדר הניתוח.

"יקראו לך" אמרו לי,ואני חיכיתי.

כשלבסוף קראו לי,הספקתי לשבת ליד אישתי אולי דקה לפני שצליל בכי לא מוכר נשמע בחדר הניתוח וראיתי תינוק מדמם עובר מהרופא לאחות.
"תבוא מסביב" אמרו לי,ונטשתי את אישתי בחדר הניתוח להכיר את היצור שישנה את חיי.
באתי מסביב,שוב, מספיק בדיוק לראות אותו מנוקה ומונח על המשקל.
3.5 קילו,משקל מושלם, לא נמוך מדי ולא גבוה.
הוקל לי.
האחות תיקתקה סביבות כל מני דברים,שמה לו משחת אנטיביוטיקה בעיניים, עוטפת אותו כמו זחל קטן,ואני מביט עליו ועדיין מנסה להבין מה זה ואיך זה קשור אלי.
לקחנו אותו חזרה לחדר הניתוח,להראות אותו לאישתי בפעם הראשונה,צולמו כמה תמונות ומשם שוב,זריז זריז, נזרקתי למסדרון כאשר הילד מונח בעגלה ואחות לפני, קוראת לי לעקוב אחריה.
בדרך החוצה חלפנו על פני כל המשפחה שחיכתה שם, מראה להם את הנכד החדש שלהם ושוב,המשכנו הלאה.
מעבר לדלת,מעבר לפניה,פתאום עצרנו,ונאמר לי שאני יכול להוריד את הבגדים הסטריליים.
הם נזרקו לפח בזמן שכל מני מסמכים הודפסו על ידי האחות.
בסוף הגענו לחדר הילודים,ושם פשוט נאמר לי שאני יכול להשאיר אותו ולחזור לאישתי.
לא ידעתי מה לעשות...ופשוט חזרתי לאיזור חדרי הניתוח.

אומנם לפני מספר דקות נולד לי בן בכור,אבל עדיין מה שטרד את מנוחתי והעסיק אותי ב99%, היה אישתי ומצבה.
גילוי נאות יהיה לספר כי רק כשבועיים לפני, היה סיפור שטלטל את המדינה, כאשר מישהי שעברה ניתוח קיסרי, מתה אחרי,והשאירה את האב לגדל לבד את התינוק.
הסיפור ההוא לא יצא לי מהראש והטריד אותי בכל דקה ודקה שחיכיתי מחוץ לחדרי הניתוח,מחכה לשמוע מה שלום אישתי.
רק אחרי שעתיים בערך היא שוחררה מההתאוששות והובלה לחדר שיהיה שלה בימים הקרובים.

לאחר שהיא התמקמה,הלכתי להביא את הילד,מה שהתברר כבירוקרטיה טיפשית כי הילד עוד לא נרשם או משהו טיפשי שכזה.
באותו רגע לא באמת היה לי אכפת, ופשוט לחצתי על האחות עד אשר לא קיבלתי את הילד.

זה היה מפחיד,לראות כמה הוא קטן ושברירי.
הרמתי אותו מתוך העגלה,בזהירות זהירות, ולאט לאט העברתי אותו והנחתי אותו על אישתי, נותן לה פעם ראשונה להרגיש את בנה.
אחרי זה,אני כבר לא זוכר הרבה,דיבורים,משפחה בלאגן.
אני רק זוכר שהלכתי הביתה ב10 בלילה ושלחתי לכל מי שרק אפשר את תמונת הבן שלי.

המשך יבוא. 

ברגע שנודע לנו שזה בן, ישר עלו שתי סוגיות לדיון:

1. השם, עכשיו ואחר כך
2. ברית מילה.

השם, כפי שכבר חשבנו בעבר,לא הלך להיות ישראלי טיפוסי.
אני רציתי משהו בינלאומי מצד אחד,ו"מתקפל" מצד שני, כלומר שם שאפשר לקצר בקלות למשהו נוח.
בנוסף לכך, רצינו לקרוא לו איכשהו בינתיים,וגם לא רצינו ללכת על ה"פיסטוק"/"צימוק"/ פרי קטן אחר שרוב האימהות קוראות לילד שבבטן. 
רצה הגורל ובדיוק ראיתי תוכנית טבע באותו שבוע ונזכרתי כמה שתינוק אנושי דומה לתינוק של שימפנזה.
מפה לשם, החלטנו לקרוא לו "קופיף" (כל עוד הוא בבטן,כן?)

בתחום השם האמיתי, ההתלבטות בסוף הסתכמה לשני שמות, השם שבחרנו, ו"לוקאס".
מאוד קסם לי שיום אחד אוכל לבוא לבן שלי,מתנשף, ולומר לו "Luke, I AM YOUR FATHER!"
אבל השם הרגיש לנו "יותר מדי" ובסוף ירדנו ממנו.
מטעמי אנונימיות מסויימת לא אחשוף את השם שבחרנו בסוף לילד.

נושא ברית המילה עלה מכמה סיבות.
1. היותי לא נימול בעצמי
2. העובדה שגם אישתי מספיק מתקדמת בשביל לפקפק במהלך החד-כיווני הזה שיטיל מום בבנה לנצח

לא אפתח פה דיון על האם זה טוב או רע, יש לזה מקום וזמן אחרים,ואני פה לספר עובדות על מה שהתרחש,ולא על מה יכל להתרחש.
ועל כן, כשהנושא הנ"ל צף אל הסבים,התגובות שקיבלנו דווקא היו מפתיעות.
דווקא ההורים שלי,היו בעד ברית מילה,ודווקא ההורים שלה,אמרו שנחליט לבד,והעיקר שיהיה הפעולה הכי בריאה.
לבסוף,החלטנו שהילד מספיק מושלם ולא דורש תיקונים, בייחוד לא אחרי שבוע מהלידה.

חודשים עברו וכך גם הבדיקות שעשינו.מבקרים מדי פעם במוקד וחוזרים מותשים הביתה אבל בטוחים שהכל בסדר.
אני יכול להבטיח לכם שההריון הזה יכל היה לעבור הרבה יותר רגוע אילולא חברה טובה של אישתי לא הייתה מפילה את העובר שלה אחרי איזה שלושה חודשי הריון, מה שהחדיר פחד מוות בי ובאישתי.

כשהימים נקפו, בבדיקה אחר בדיקה, גילינו שהילד שלנו נמצא עם הראש למעלה ומסרב להסתובב.
בהתחלה אמרו לנו שזה עוד יכול להשתנות,ושקורה שהם מסתובבים גם שבוע לפני הלידה, ובכל זאת,קבעו לנו "היפוך" לשבועיים בערך לפני הלידה המתוכננת.
בתקופה ההיא בדיוק שידרו את "בייבי בום" הראשון, ואנחנו כזוג בהריון, צפינו בכל פרק באדיקות, מנסים ללמוד כל פרט אפשרי על תהליך הלידה בבילינסון, כי זה היה בית החולים המתוכנן שלנו.
אישתי פשוט "התאהבה" במנהל המחלקה השמן והגדול (יש לה כנראה קטע עם שמנים וגדולים:) ) וכל הפנטזיה שלה הייתה שהוא יילד אותה.
ביום שבו הגענו להיפוך,חיכינו שעות לכל דבר.
למי שלא יודע מה זה היפוך, כאשר העובר נמצא עם הראש למעלה והטוסיק למטה, לא מיילדים ככה בארץ ועושים ניתוח קיסרי כי זה עלול לסכן את הילד. אז לפני שמגיעים ללידת עכוז, מנסים לעשות "היפוך", שזה בעצם רופא עם אולטראסאונד שדוחף את העובר בכוח!!! ומנסה לסובב אותו ברחם.
כן,זה פאקינג הזוי, חולני וכואב...בעיקר לאישה.
בכל אופן,בדיקות דם וזה,קצת מוניטור ולבסוף הגיעה שעת ההיפוך (כ6 שעות אחרי שהגענו לתור שלנו).
ייאמר לזכותי שבתקופה ההיא הייתי מובטל אז הייתי 100% למרותה של אישתי.
נכנסה רופאה צעירה,ואחריה נכנס מנהל המחלקה האהוב על אישתי.
הספקתי להגניב לאישתי חיוך ממתיק סוד לפני שהרופא הענק הסתיר את רובה ממני ודיבר עם הרופאה הצעירה.
הוא יהיה על האולטראסאונד והיא תנסה לעשות היפוך.
בהתחלה בדקו ווידאו שהעובר בסדר ולא סובל מבעיה כלשהי ואז המשיכו.
הרופאה לחצה ולחצה,וראיתי את פניה של אישתי מתייסרות בכאב כאשר היא התאמצה לא לצרוח מכאבים.
אחרי שני ניסיונות של הרופאה,מנהל המחלקה החליט לפעול.
תארו לעצמכם אדם 2 מטר,רחב כמו מקרר,לוחץ על הבטן של אישתכם בכל הכוח בשביל להזיז את הילד-to be שלכם בתוך הרחם שלה...
 אישתי גנחה מכאבים וראיתי דמעות נקוות בעיני בעוד שהמקום בו לחץ הרופא על בטנה השאירו סימנים מרוב הכוח שהפעיל.
הרופא ניסה פעם שניה לפני שהכריז באכזבה כי ההיפוך לא מצליח ושעלינו להירשם לניתוח קיסרי.
הם יצאו ונתנו לנו להתארגן.

זה היה קצת עצוב,באותו רגע, לדעת שנגזלה ממך חווית הלידה.

יצאנו,נרשמנו לניתוח בעוד שבוע והלכנו הביתה.

עכשיו,כשהיה לנו תאריך ידוע מראש לצאת הזאטוט, פתאום הכל נהיה אמיתי יותר ואפשר היה להתחיל לתכנן דברים.

זאת ועוד,בפוסט הבא. 

אחרי שבפוסט הקודם סיפרתי איך הגענו להחלטה להיכנס להריון,פה ממשיך הסיפור.

אישתי אמרה שהיא תפסיק עם הגלולות,ואחרי חודש נוכל להתחיל לנסות.

לאט לאט,היא התחילה לקרוא בקבוצות של אימהות בפייסבוק,באיזה פורום בתפוז ועוד כל מני.
ואני...אני רק באתי "להזריע" כשצריך.
הזמנו בדיקות ביוץ מאיביי בכמות מטורפת וחיכינו לתום החודש הראשון.
אציין רק שאת הבדיקות הגנטיות היא עשתה די מהר אחרי שהתחתנו פשוט בשביל להעיף את זה מהדרך לכשנחליט להיכנס להריון.
לפי מיטב זיכרוני,כ-שני אשכנזים,היא נדרשה רק ל12 בדיקות שלמזלנו לא העלו כלום וקיבלנו GO להמשיך אם נרצה בזאת.

אני זוכר את הלבטים לגבי ה"איך נעשה את זה".
קודם כל,נאמר לי לא לגמור שלושה ימים לפני הביוץ שלה...בחודש הראשון,באמת עמדתי בזה.
לאחר מכן,נאבקו בניסיונות ההפריה שלנו שתי אסכולות.
מה עדיף,במהלך יום הביוץ,כמה שיותר סקס,או פחות,וככה בכל סשן יהיו יותר תאי זרע.

אני חייב לציין,שברגע שסקס מקבל מטרה חדשה מעבר להנאה,זה מוציא את ההנאה.
כן,בחודש-חודשיים הראשונים זה כיף,אתה חושב לעצמך "יש,מחר סקס בלי הפסקה!", אבל אחרי חצי שנה של ניסיונות,פתאום המחשבה על יום הביוץ מתישה. מה גם, שהעובדה שבסופו של דבר אתה כל פעם מגלה שהניסיון לא הצליח וצריך לחכות עוד חודש לזה,פשוט מדכאת.
אז כן,העמדה הרשמית של רופאי ההפריה זה שיש לנסות לפחות שנה,ואם אחרי שנה לא נכנסתם להריון,אז בואו לבדיקות וטיפולים.
אבל בתור מישהו שהיה שם,זה לא קל.
כבר בהתחלה מתגנבת לה המחשבה על "אולי אני עקר?" ו-"אולי הזרע שלי לא טוב?"

אז אומנם בניסיון השישי שלנו הצלחנו,אבל זה היה אחרי תשעה חודשים מאז שהתחלנו לנסות, כי פעם היא הייתה חולה,ופעם הייתה פטריה וכ'ו.

אחרי תשעה חודשים מתחילת הניסיונות שלנו,טסנו לחו"ל, לנופש.
יום הביוץ שלה היה היום האחרון בחופש שלנו כאשר בסופו היינו צריכים לטוס חזרה ארצה.
אז אולי המזג אוויר,אולי הרגיעה הנפשית,ואולי בחור ספרדי בשם אנריקו,אבל משהו בברצלונה עשה את הטריק.
כמה ימים אחרי שחזרנו הביתה,היא העירה אותי כמעט בצעקות,עומדת מעלי עם מקלון פלסטיק בידה.
"מה?מה?!" מילמלתי,מתעורר מהשינה.
"הבדיקה חיובית!!!" היא כמעט צווחה ודחפה את המקלון לפרצוף שלי.

קשה להסביר את ההתרגשות,בייחוד אחרי שאתה מתרגש משך כמעט שנה להתאכזב.
כל כך קשה לעכל שסוף סוף הצלחת...עד שהלכנו לבית המרקחת וקנינו את הבדיקה הכי יקרה ואיכותית שיש.
ו...גם היא יצאה חיובית!
היינו צריכים דבר אחד אחרון בשביל לאשר וזה בדיקת הדם הרפואית.
ביום המחרת,על הבוקר היינו אצל רופאת המשפחה,מוציאים הפניה לבדיקה,ואם אני לא טועה,כבר ביום המחרת קיבלנו תשובה חיובית שלישית.

פה התחיל פרק חדש שיימשך 39 שבועות,והוא יהיה עמוס הפתעות ולחצים של הורים-to be טריים.