אבהות - הסיפור מבפנים

ברגע שנודע לנו שזה בן, ישר עלו שתי סוגיות לדיון:

1. השם, עכשיו ואחר כך
2. ברית מילה.

השם, כפי שכבר חשבנו בעבר,לא הלך להיות ישראלי טיפוסי.
אני רציתי משהו בינלאומי מצד אחד,ו"מתקפל" מצד שני, כלומר שם שאפשר לקצר בקלות למשהו נוח.
בנוסף לכך, רצינו לקרוא לו איכשהו בינתיים,וגם לא רצינו ללכת על ה"פיסטוק"/"צימוק"/ פרי קטן אחר שרוב האימהות קוראות לילד שבבטן. 
רצה הגורל ובדיוק ראיתי תוכנית טבע באותו שבוע ונזכרתי כמה שתינוק אנושי דומה לתינוק של שימפנזה.
מפה לשם, החלטנו לקרוא לו "קופיף" (כל עוד הוא בבטן,כן?)

בתחום השם האמיתי, ההתלבטות בסוף הסתכמה לשני שמות, השם שבחרנו, ו"לוקאס".
מאוד קסם לי שיום אחד אוכל לבוא לבן שלי,מתנשף, ולומר לו "Luke, I AM YOUR FATHER!"
אבל השם הרגיש לנו "יותר מדי" ובסוף ירדנו ממנו.
מטעמי אנונימיות מסויימת לא אחשוף את השם שבחרנו בסוף לילד.

נושא ברית המילה עלה מכמה סיבות.
1. היותי לא נימול בעצמי
2. העובדה שגם אישתי מספיק מתקדמת בשביל לפקפק במהלך החד-כיווני הזה שיטיל מום בבנה לנצח

לא אפתח פה דיון על האם זה טוב או רע, יש לזה מקום וזמן אחרים,ואני פה לספר עובדות על מה שהתרחש,ולא על מה יכל להתרחש.
ועל כן, כשהנושא הנ"ל צף אל הסבים,התגובות שקיבלנו דווקא היו מפתיעות.
דווקא ההורים שלי,היו בעד ברית מילה,ודווקא ההורים שלה,אמרו שנחליט לבד,והעיקר שיהיה הפעולה הכי בריאה.
לבסוף,החלטנו שהילד מספיק מושלם ולא דורש תיקונים, בייחוד לא אחרי שבוע מהלידה.

חודשים עברו וכך גם הבדיקות שעשינו.מבקרים מדי פעם במוקד וחוזרים מותשים הביתה אבל בטוחים שהכל בסדר.
אני יכול להבטיח לכם שההריון הזה יכל היה לעבור הרבה יותר רגוע אילולא חברה טובה של אישתי לא הייתה מפילה את העובר שלה אחרי איזה שלושה חודשי הריון, מה שהחדיר פחד מוות בי ובאישתי.

כשהימים נקפו, בבדיקה אחר בדיקה, גילינו שהילד שלנו נמצא עם הראש למעלה ומסרב להסתובב.
בהתחלה אמרו לנו שזה עוד יכול להשתנות,ושקורה שהם מסתובבים גם שבוע לפני הלידה, ובכל זאת,קבעו לנו "היפוך" לשבועיים בערך לפני הלידה המתוכננת.
בתקופה ההיא בדיוק שידרו את "בייבי בום" הראשון, ואנחנו כזוג בהריון, צפינו בכל פרק באדיקות, מנסים ללמוד כל פרט אפשרי על תהליך הלידה בבילינסון, כי זה היה בית החולים המתוכנן שלנו.
אישתי פשוט "התאהבה" במנהל המחלקה השמן והגדול (יש לה כנראה קטע עם שמנים וגדולים:) ) וכל הפנטזיה שלה הייתה שהוא יילד אותה.
ביום שבו הגענו להיפוך,חיכינו שעות לכל דבר.
למי שלא יודע מה זה היפוך, כאשר העובר נמצא עם הראש למעלה והטוסיק למטה, לא מיילדים ככה בארץ ועושים ניתוח קיסרי כי זה עלול לסכן את הילד. אז לפני שמגיעים ללידת עכוז, מנסים לעשות "היפוך", שזה בעצם רופא עם אולטראסאונד שדוחף את העובר בכוח!!! ומנסה לסובב אותו ברחם.
כן,זה פאקינג הזוי, חולני וכואב...בעיקר לאישה.
בכל אופן,בדיקות דם וזה,קצת מוניטור ולבסוף הגיעה שעת ההיפוך (כ6 שעות אחרי שהגענו לתור שלנו).
ייאמר לזכותי שבתקופה ההיא הייתי מובטל אז הייתי 100% למרותה של אישתי.
נכנסה רופאה צעירה,ואחריה נכנס מנהל המחלקה האהוב על אישתי.
הספקתי להגניב לאישתי חיוך ממתיק סוד לפני שהרופא הענק הסתיר את רובה ממני ודיבר עם הרופאה הצעירה.
הוא יהיה על האולטראסאונד והיא תנסה לעשות היפוך.
בהתחלה בדקו ווידאו שהעובר בסדר ולא סובל מבעיה כלשהי ואז המשיכו.
הרופאה לחצה ולחצה,וראיתי את פניה של אישתי מתייסרות בכאב כאשר היא התאמצה לא לצרוח מכאבים.
אחרי שני ניסיונות של הרופאה,מנהל המחלקה החליט לפעול.
תארו לעצמכם אדם 2 מטר,רחב כמו מקרר,לוחץ על הבטן של אישתכם בכל הכוח בשביל להזיז את הילד-to be שלכם בתוך הרחם שלה...
 אישתי גנחה מכאבים וראיתי דמעות נקוות בעיני בעוד שהמקום בו לחץ הרופא על בטנה השאירו סימנים מרוב הכוח שהפעיל.
הרופא ניסה פעם שניה לפני שהכריז באכזבה כי ההיפוך לא מצליח ושעלינו להירשם לניתוח קיסרי.
הם יצאו ונתנו לנו להתארגן.

זה היה קצת עצוב,באותו רגע, לדעת שנגזלה ממך חווית הלידה.

יצאנו,נרשמנו לניתוח בעוד שבוע והלכנו הביתה.

עכשיו,כשהיה לנו תאריך ידוע מראש לצאת הזאטוט, פתאום הכל נהיה אמיתי יותר ואפשר היה להתחיל לתכנן דברים.

זאת ועוד,בפוסט הבא. 

ההריון, אותן 39 שבועות, הוא החלק ארוך ומלא אירועים שסביר להניח שלא אזכור בצורה מושלמת,אך אנסה בכל זאת.

בערך כשבועיים לאחר שגילינו על תחילת ההריון, אישתי התחילה להרגיש כאבים בצד הבטן.
אני, עם העבר הרפואי שלי, ישר חשדתי בתוספתן, אבל זה נעלם מהר כאשר שאר התסמינים היו שונים.
אם אני לא טועה,היה זה יום שישי בצהריים כאשר בסופו של דבר נכנענו לכאבים שלה ונסענו למיון.
שעות על גבי שעות ישבנו בחדר ההמתנה של חדר המיון,מחכה כל פעם לשלב אחר בתהליך הבדיקה.
פעם זה למלא טפסים, פעם זה אח שלוקח מדדים, פעם זה רופא וכ'ו...
אחרי כארבע שעות, קיבלנו את התמונה הראשונה של הילד שלנו, נקודה שחורה קטנה על רקע לבן, שק הריון.
הרופא הבטיח שהכאבים שאישתי חווה זה באיזור השחלה וזה הגופיף הצהוב ושאין כל סיבה לדאגה.

זה לא היה הביקור האחרון שלנו במיון,וגם ביקורים במוקד חירום נשים היו כמה.
ככה זה,הריון ראשון,לחוצים מכל דבר.

אישתי תמיד ניהלה את כל נושא הבדיקות והתורים,ואני רק ידעתי שאני מסיע ומשתתף.
שנינו היינו לחוצים מאוד לקראת הבדיקה הראשונה בה ניתן לראות אם זה בן או בת.
נכנסנו לרופא,ישבנו,דיברנו ואז הם עברו למיטת הבדיקה.
הרופא הזיז וצילם,הזיז וצילם ומדי פעם מלמל לעצמו משהו או ציין משהו בפנינו כמו "הנה הלב פועם" וכ'ו.
אבל לא משנה כמה חיכינו, הוא לא ציין את מין העובר.
לבסוף, כאשר ניתן היה לחתוך את המתח באוויר עם סכין, אישתי פלטה "אפשר לדעת אם זה בן או בת כבר?"
"כמובן,למה לא אמרתם" ציין הרופא, כאילו זה לא שאלה לגיטימית לשאול.
" זה זכר, הנה הבולבול שלו" אמר הרופא, והצביע על משהו שרק הוא יכל לראות בתמונת האולטראסאונד.
אני בעיקר זוכר את ההתרגשות, נראה היה ששום דבר בשאר הבדיקה כבר לא מעניין אותי...הולך להיות לי בן!
כשיצאנו משם,ישר עידכנו את ההורים ונסענו לחגוג עם פנקייק בבית הפנקייק.
מאז, כל פעם שאנחנו שם, אנחנו נזכרים ביום ההוא בו גילינו שהולך להיות לנו בן.

אחת הפעמים הלחוצות ביותר במהלך ההריון הייתה כאשר אישתי ציינה שהיא לא מרגישה בעיטות כבר זמן מה.
אני הייתי אז בעבודה, ובהתחלה אמרתי לה להירגע ולא להילחץ סתם, בטח הילד סתם עייף.
אחרי מספר שעות,ושיחה נוספת, כבר היה לי קשה להילחם בלחץ,ואישתי כבר הייתה בדרך למרפאת נשים.
פתאום,הרגשתי נורא שאני לא איתה,בייחוד אחרי שהיא התקשרה לומר שהאחות ניסתה לעודד את הילד לבעוט,ועדיין בלי תגובה.
פתאום, המחשבה על לאבד את הילד שלי הכתה בי,והטיפשות שלי של "תירגעי" נראתה לי כל כך צורמת.
לבסוף,אחרי כמה שעות של מתח מצידי, היא התקשרה לומר שהרופא בדק ולבסוף הכל נמצא תקין,והילד חזר לבעוט.
מאז הבטחתי לעצמי לא לקחת בקלות דברים כאלה.

השליש הראשון עבר בסדר,ואז התחילו הבחילות.הן אומנם נמשכו רק איזה שבוע-שבועיים, אבל פק"ל, כל יום.
בתור צופה מהצד, כל העסק נראה קצת משעשע, אבל מצד שני,מאוד ריחמתי על אישתי.

לא מעט סיפורים נוספים קרו במהלך ההריון,עליהם אספר בהמשך. 

אחרי שבפוסט הקודם סיפרתי איך הגענו להחלטה להיכנס להריון,פה ממשיך הסיפור.

אישתי אמרה שהיא תפסיק עם הגלולות,ואחרי חודש נוכל להתחיל לנסות.

לאט לאט,היא התחילה לקרוא בקבוצות של אימהות בפייסבוק,באיזה פורום בתפוז ועוד כל מני.
ואני...אני רק באתי "להזריע" כשצריך.
הזמנו בדיקות ביוץ מאיביי בכמות מטורפת וחיכינו לתום החודש הראשון.
אציין רק שאת הבדיקות הגנטיות היא עשתה די מהר אחרי שהתחתנו פשוט בשביל להעיף את זה מהדרך לכשנחליט להיכנס להריון.
לפי מיטב זיכרוני,כ-שני אשכנזים,היא נדרשה רק ל12 בדיקות שלמזלנו לא העלו כלום וקיבלנו GO להמשיך אם נרצה בזאת.

אני זוכר את הלבטים לגבי ה"איך נעשה את זה".
קודם כל,נאמר לי לא לגמור שלושה ימים לפני הביוץ שלה...בחודש הראשון,באמת עמדתי בזה.
לאחר מכן,נאבקו בניסיונות ההפריה שלנו שתי אסכולות.
מה עדיף,במהלך יום הביוץ,כמה שיותר סקס,או פחות,וככה בכל סשן יהיו יותר תאי זרע.

אני חייב לציין,שברגע שסקס מקבל מטרה חדשה מעבר להנאה,זה מוציא את ההנאה.
כן,בחודש-חודשיים הראשונים זה כיף,אתה חושב לעצמך "יש,מחר סקס בלי הפסקה!", אבל אחרי חצי שנה של ניסיונות,פתאום המחשבה על יום הביוץ מתישה. מה גם, שהעובדה שבסופו של דבר אתה כל פעם מגלה שהניסיון לא הצליח וצריך לחכות עוד חודש לזה,פשוט מדכאת.
אז כן,העמדה הרשמית של רופאי ההפריה זה שיש לנסות לפחות שנה,ואם אחרי שנה לא נכנסתם להריון,אז בואו לבדיקות וטיפולים.
אבל בתור מישהו שהיה שם,זה לא קל.
כבר בהתחלה מתגנבת לה המחשבה על "אולי אני עקר?" ו-"אולי הזרע שלי לא טוב?"

אז אומנם בניסיון השישי שלנו הצלחנו,אבל זה היה אחרי תשעה חודשים מאז שהתחלנו לנסות, כי פעם היא הייתה חולה,ופעם הייתה פטריה וכ'ו.

אחרי תשעה חודשים מתחילת הניסיונות שלנו,טסנו לחו"ל, לנופש.
יום הביוץ שלה היה היום האחרון בחופש שלנו כאשר בסופו היינו צריכים לטוס חזרה ארצה.
אז אולי המזג אוויר,אולי הרגיעה הנפשית,ואולי בחור ספרדי בשם אנריקו,אבל משהו בברצלונה עשה את הטריק.
כמה ימים אחרי שחזרנו הביתה,היא העירה אותי כמעט בצעקות,עומדת מעלי עם מקלון פלסטיק בידה.
"מה?מה?!" מילמלתי,מתעורר מהשינה.
"הבדיקה חיובית!!!" היא כמעט צווחה ודחפה את המקלון לפרצוף שלי.

קשה להסביר את ההתרגשות,בייחוד אחרי שאתה מתרגש משך כמעט שנה להתאכזב.
כל כך קשה לעכל שסוף סוף הצלחת...עד שהלכנו לבית המרקחת וקנינו את הבדיקה הכי יקרה ואיכותית שיש.
ו...גם היא יצאה חיובית!
היינו צריכים דבר אחד אחרון בשביל לאשר וזה בדיקת הדם הרפואית.
ביום המחרת,על הבוקר היינו אצל רופאת המשפחה,מוציאים הפניה לבדיקה,ואם אני לא טועה,כבר ביום המחרת קיבלנו תשובה חיובית שלישית.

פה התחיל פרק חדש שיימשך 39 שבועות,והוא יהיה עמוס הפתעות ולחצים של הורים-to be טריים.