כשמאניה ודיפרסיה נפגשים

ולא, זאת לא הולכת להיות בדיחת שואה.

פשוט לא מצליחה למצוא את האור בקצה המנהרה.

לאן שאסתכל - חושך.

כל פעם מוצאת פנייה חדשה,

מתחילה ללכת בה ו... הכל מתמוטט.

ממשיכה ללכת, מחפשת את האור,

ובכל פעם שהתקדמתי - הכל קרס.

מצאתי את הבעיה,

"הפרעת אישיות גבולית".

יש אור.

אבל רגע... מה זה אומר בכלל?

בלה בלה בלה,

האינטרנט מסביר משהו לא ברור.

אוקיי, אז כדורים פסיכיאטרים

וטיפול בשיחות אמורים לפתור את הבעיה.

אבל מה עם הפרעת האכילה שלי?

היא רק הולכת ומחמירה.

זו לא אמורה להיות בעיה, כביכול.

הרופאים לא נראים מודאגים,

אז למה שאני אדאג?

מה שהם לא יודעים, ואני גיליתי רק היום,

שככל שאני אוכלת יותר -

ככה אני שונאת את עצמי יותר.

עם האוכל בא התיאבון... למות.

חבל שאי אפשר לשאול את המתים איך שם.