כשמאניה ודיפרסיה נפגשים

הלוואי שהם לא היו מתערבים בחיים שלי. 

אני מרגישה בתוך קופסה מזכוכית, כל החיים שלי שקופים להם, 

והם עוברים ומסתכלים, בוחנים בעיניים השיפוטיות שלהם. 

והקטע הוא שאין לי ברירה. 

הם ההורים שלי. 

אין לי לאן ללכת. 

וזה לא נגמר. 

בא לי להשתולל, להשליך דברים, לשבור, להרוס. 

בא לי לצרוח עליהם שיניחו לי כבר, שיתנו לי לחיות את חיי! 

שיבינו שאני כלואה בעל כורחי, 

לא מסוגלת לנהל אורח חיים עצמאי, 

לא מסוגלת להיות לבד.

לא מסוגלת להוציא אותם מהחיים שלי. 

אבל זה שהם בחיים שלי, 

לא נותן להם את הזכות לנהל אותם.