קיץ אחד ברומא

אחרי שלוש שנים בחיל הים, השתחררתי. זה היה מאורע משמח. הרגשתי שכבר מיציתי את עצמי, וכבר לא שמחתי לקום כל בוקר למשרד.

ההחלטה לא לחתום הלאה הייתה חכמה.

אחרי שתיית השחרור, הברכות המרגשות ממפקדים, חברים, פקודים ו..איך אפשר שלא, מההורים, נסעתי הבייתה ולא ידעתי מה לעשות.

אז ביום הראשון רק נחתי. כל היום ביליתי במיטה ובסלון, אכלתי, שתיתי וצפיתי בטלויזיה. מדי פעם הטלפון צלצל מאיזה מפקד פלאפל כלשהו שלא ידע שהשתחררתי, ואני שמחתי לבשר לו שמה שהוא צריך כבר לא נמצא תחת האחריות שלי, והוא מוזמן למחוק את מספר הטלפון שלי מהטלפון שלו.

ביום השני כבר פיניתי את הארון מכל דבר צבאי - בגלל שאני קצינה לא הייתי צריכה להחזיר ציוד (אני לא יודעת מה זה טוב ששלושה סטים של מדים ישארו אצלי, או מה הטעם בקיטבג המסריח מהבקו"ם), אז פיניתי את המדים, הנעליים, הגרביים והגופיות הלבנות, סיכות, סמלים ואפילו לקים ורודים. אאוט!!! הכל בחוץ!

אחרי עוד כמה ימים הטלפונים כבר התמעטו, הדברים לעשות בבית גם כן.

"טוב, תרשמי ללימודים." אמא הציעה. היא לא באמת הציעה, בעצם. היא אמרה.

אבא לא התווכח.

אבל אני... אין לי ראש ללימודים עכשיו. ברור לי שטיסה לדרום אמריקה - הודו - ניו זילנד לא באה בחשבון . בתור בת יחידה אני משתדלת כמה שפחות להלחיץ את ההורים שלי. מעבר לכך שאני לא אוהבת "לטוס לבד ולהכיר אנשים חדשים" , כי אני לא חושבת שאני אדם חווייתי במיוחד או מעניין במיוחד שיגרום לאנשים להתחבר אליי. אבל למרות זאת, אני צריכה את המרחב שלי לנשימה. אני לא מסוגלת לחשוב עכשיו על להיות שוב בתוך מסגרת שתדרוש ממני אחריות ומאמץ. 

זה היה מאוחר בלילה כשקיבלתי הודעה בוואטסאפ משירן.

"השתחררת????????"

"חחח כן לפני שבוע !" עניתי

"אז למה את עדיין לא פה איתי?"

חשבתי על זה כמה דקות, ולא עניתי. 

שירן גדולה ממני בשנה. הכרנו כשהגעתי לתיכון, אני בכיתה י' והיא בכיתה י"א. זה קרה ממש במקרה שהלוקרים שלנו היו אחד ליד השני, והיינו נפגשות בערך אחרי כל שיעור. לאט לאט השיחה החלה להיווצר ושמרנו על קשר גם לא בין השיעורים. אחרי הצבא היא טסה לאיטליה בעזרת הדרכון הפולני שלה והתחילה לעבוד בעגלות ברומא. בשנתיים האחרונות היא התקדמה, למדה איטלקית כמעט מושלמת והתחילה לעבוד בחנות של איזה מעצב באיזו שדרה. היא הייתה מאושרת מהחיים שלה, הרחוקים מההורים שלה ומאחיה הגדול, חופשיה לנהל את החיים שלה איך שהיא מוצאת לנכון.

אחרי שהיא טסה הקשר קצת ניתק. זה לא שרבנו , אבל המרחק השפיע עלינו. היא לא חזרה לבקר הרבה, מדי פעם בחגים, אבל כל אחת חייה את החיים שלה, עם הבעיות השונות שלה, וזה היה מוזר לשתף אותה.

"אולי באמת אני אגיע לאיזו חופשה קצרה אצלך" שלחתי לה בחזרה.

"חופשה קצרה?! לא מתוקה, את מגיעה לפה לכמה חודשים. אני מתחילה לארגן לך מיטה. תגידי לי מתי הטיסה שלך!!!"

"נדבר על זה מחר. אני הולכת לישון. לילה טוב!!"

"כשתהיי פה לא תלכי לישון בלילה. רק לפנות בוקר. תתחילי לחיות קצת. אוהבת אותך ומחכה לראות אותך בקרווווב!"

כשקמתי בבוקר למחרת, זה היה יום שישי, אמא הכינה שקשוקה לארוחת בוקר. אבא שתה תה בסלון וצפה בחדשות הבוקר.

"תכיני שולחן מאמי" אמא שלי אמרה לי כשהיא עם הפנים למחבת ועם גבה אליי.

ערכתי שולחן עם צלחות, כוסות וסכו"ם, וכשכולנו התיישבנו ליד השולחן, הנחתתי את הפצצה.

"אני רוצה לטוס" אמרתי.

אבא התעלם, או שהוא היה שקוע מידי באוכל.

אמא לא הסתכלה עליי.

"מה, לדרום אמריקה ?" יכולתי לראות טיפה חשש או אכזבה בפנים שלה.

"לא. לשירן." אמרתי. 

"אתן עוד מדברות בכלל?" אבא התערב

"כן. עדיין חברות ועדיין מדברות".

"אולי זה יהיה טוב שתקחי חופש לכמה ימים, תנקי את הראש , ואז תחליטי איפה את רוצה ללמוד". אמא אמרה. היא יודעת שעוד מעט תתחיל עונת הפסיכומטרי הבאה, והיא כל כך רוצה שאני אהיה רשומה לאיזה קורס.

"כמה חודשים" תיקנתי אותה.

אמא ואבא הסתכלו עליי. הם פשוט קפאו, במבט חודר, כמו סכינים!

"שלושה חודשים, משהו כזה.. יש לי כסף שחסכתי , ואני מתגעגעת לשירן, וכשאני אחזור אני ארשם לפסיכומטרי."

אני כבר בת 21, ועדיין אני מרגישה שאני צריכה את האישור של ההורים שלי לכל דבר שאני עושה. יש בזה הגיון , אבל גם אני, כמו שירן, צריכה חופש מההורים שלי. ידעתי שאם אני אגיד את המילה 'פסיכומטרי' , אמא אולי תשתכנע. אני נותנת לה את המילה שלי, והיא תיתן לי חופש לזמן מוגבל.

עכשיו, שבוע לאחר השיחה בארוחת הבוקר, המזוודה שלי מוכנה. השעה חמש בבוקר, ואנחנו נכנסים למכונית, בדרך לשדה התעופה.

אני כל כך מתרגשת.

אנחנו מגיעים לשדה התעופה , אני עוברת צ'ק אין ונפרדת מההורים

"תתקשרי . כל הזמן!" אבא אומר ומחבק אותי.

"אני אוהבת אותך קטנה" אמא אומרת לי ונותנת לי נשיקה.

אני נפרדת מהם ועוברת בידוק..... ואז, ואז זה קורה! אני בצד השני! 

אני מחכה לטיסה שלי תוך כדי שאני מטיילת בדיוטי פרי, אוכלת קרואסון בעשרים שקלים ומביטה במזרקת המים.

כשאני עולה למטוס, והוא ממריא, אני צופה בישראל מתרחקת ממני. ככל שהבתים , הכבישים והמכוניות נראים יותר קטנים, כך אני מרגישה יותר חופשיה.

הטיסה לרומא מלאה בזוגות - נשואים, מאורסים, חברים. כולם מקשקשים בחצי השעה הראשונה של הטיסה ואז נרגעים. אני לא מצליחה להסתיר את החיוך שנמרח לי על הפנים.

בשעה 10 בבוקר, שעון רומא, התאחדתי עם המזוודה האדומה שלי. שלחתי הודעה להורים שלי שנחתתי והכל בסדר, ושלחתי הודעה לשירן.

אני יודעת שהיא בעבודה עכשיו, והיא לא תוכל לבוא לקחת אותי, אבל היא נתנה לי הוראות איך להגיע לדירה שלה. השותפה שלה, קארולה הגרמנייה, אמורה להיות שם ולפתוח לי את הדלת.

אני מחכה לרכבת "ליאונרדו אקספרס" שאמורה להגיע ב10 וחצי. אין הרבה מה לעשות חוץ מלחכות.

אני מסתכלת על האנשים שעומדים ומחכים יחד איתי. תיירים ממקומות שונים, וגם כמה אנשי עסקים בחליפות. חלקם צעירים, וחלקם פחות. 

כשהרכבת מגיעה אני ממהרת לתפוס מקום ליד החלון. את הקרון לאט לאט ממלאים עוד אנשים.

מאחוריי יושבים זוג תיירים סינים, שלא מפסיקים לדבר , ובשורה שלי, בצד השני, מתיישב איש עסקים צעיר, כל כך מרשים.

יש לו שיער חום בהיר, והחליפה שלו יושבת עליו בדיוק. הוא לא נראה מאוד גבוה, אבל הוא פשוט נראה טוב. האיטלקים האלה, יודעים לייצר אומנות.

"היי.. את" מישהו אומר באנגלית. אני לא כל כך שמה לב, בעיקר מסתכלת על הנוף מהחלון.

"היי.. סליחה?" שוב הקול הזה מדבר.

אני מרגישה נוכחות של מישהו לידי, ומפנה את הראש שלי מהחלון. באמת מישהו יושב לידי. זה איש העסקים הצעיר והחתיך ...