כמה חודשים לאחר סיום התיכון, התאספנו כל התלמידים לשעבר והחיילים להווה בבית ספר לקבל את תעודות הבגרות. התקופה הייתה תקופה נוראית. אחת ליומיים בערך היה פיגוע ולא כמו היום אלא פיגוע old school, עם פיצוצים הרוגים וכאלה. עמדתי עם רון, חברי הטוב בחצר ודיברנו. לפתע, הוא עצר שניה, התבונן סביב ואמר לי - "אתה רואה את כל האנשים שפה? בתקופה הקרובה מישהו מהם ימות". אני, בהיותי בחור ריאלי, התחלתי לעשות לו חישובים סטטיסטים והסברתי לו שרוב הסיכויים שזה לא יקרה. 

כפי שכולנו יודעים, סיכויים זה דבר אחד ומציאות זה דבר אחר. יום לפני האירוע בעודי גולש באינטרנט, תר אחר תמונות של בנות שאיתרע מזלן ואין להן מספיק כסף לבגדים, ראיתי בקטנה ידיעה על חייל שנהרג. כפי שציינתי בפתח דברי, זה בהחלט לא היה חריג באותם ימים ולכן אפילו לא נכנסתי לידיעה. למחרת היה זה ערב חג ושאפתי לישון עד מאוחר. בסביבות תשע בבוקר אימא שלי נכנסה לחדר והעירה אותי. היא סיפרה לי שחבר מהכיתה התקשר ורצה להודיע שרותם נהרג.  אני זוכר בירור שהמחשבה הראשונה שלי הייתה- "הנה זה הגיע, הרגע שפחדתי ממנו". רצתי לעיתון ולהפתעתי/תדהמתי/חרדתי ראיתי את התמונה שלו מהספר מחזור בעמוד הראשון של העיתון. ההלוויה הייתה באותו יום ולכן היה חשוב להתארגן מהר- להודיע לכלום ולהתארגן לצאת ללוויה. בהחלט יש משהו טוב בעשייה, היא דוחה את המחשבות עד שהן פתאום באות אלייך בבום.  

הלוויה עצמה זכורה לי כאירוע הטראומטי בחיי. רותם לא היה חבר קרוב שלי, אבל הכרתי אותו מגיל 7 ובהחלט חיבבתי אותו. אבל בלי קשר לנגיעה האישית שלי פשוט לא יכולתי להכיל את הכאב העצום של האנשים שם. באמת שאין מילים לתאר את הכאב של אבא שבוכה על הבן שלו. לראות בן אדם מבוגר, מכובד, לבוש בחליפה, נשכב על הרצפה ומילל כמו ילד זה דבר שלא ניתן להשאר אדישים אליו. ממרחק השנים אני בטוח שגם אם לא הייתי מכיר את הנקבר עדיין הייתי נקרע שם בבכי רק מהמחזה. 

מעבר לכאב האישי והברור, באמת חשתי באותם הימים שתפיסת עולמי מתערערת. בדרכי תמיד האמנתי שבכל זאת יש איזשהו הגיון בעולם. יש אנשים טובים שבגדול קורים להם דברים טובים ואנשים רעים שקורים להם דברים רעים. אמנם ידעתי שיש הרבה אנשים טובים שקרו להם דברים איומים ונוראים אבל איכשהו זה לא ערער את תפיסת עולמי. רק כאשר רותם נהרג התחלתי לערער בהכל. התחלתי לשאול את עצמי האם בכלל אין צדק בעולם ולמה דברים כאלה קורים?  אני חושב שחוץ מהכאב על האובדן גם העובדה שלא עמדתי על קרקע יציבה הקשתה על הכל. 

האירוע הזה אף גרם לי לנסח תפיסת עולם בנוגע להשפעה של דברים מעציבים עלינו. נניח בן אדם נולד והוא יכול להיות 100% מאושר. וככה הוא ממשיך את חייו והכל טוב לו. ואז פתאום רותם נהרג. מאותו רגע, יהיו עוד רגעים שהוא יהיה מאושר (בתקווה הרבה), אבל האושר שלו כבר לא יהיה 100% אלא רק 97%. לאחר מכן, הכלבה שלו מתה ואז שוב האושר צונח עד רמת 93% וכך הלאה וכך הלאה. ברפרנס לשירו של ביאליק, השמיים כבר לא יהיו כחולים לגמרי עבור אותו אדם אלא תמיד יהיה בהם איזה עב. 

כפי שציינתי קודם מה שהשפיע עליי הכי הרבה זה הכאב של האב על הבן. חשבתי על שני שירים בנושא ולא ידעתי לבחור ביניהם אז החלטתי לשים את שניהם.  מקווה שתשמעו ותחשבו על החלל הפרטי שלכם (בתקווה שאין לכם) ומה זה עשה לכם. 

אלון.