תכף אביב, פסח, משפחה, עם זאת אני אמורה להרגיש שמחה? בערך מיליון שאלות מכרסמות בי, אני יודעת שאלו שאלות טיפשיות שרק עבורי משמעותיות- זה באמת משנה? צריכה לצאת, להשתולל, לפרוץ את הגבולות שהצבתי, המסגרות שהוסגרתי לתוכן. תשארו איתי, הולך להיות משוגע.
"אני אחלה" אני חוזרת ואומרת לעצמי. מנסה לשלוט בפרפקציוניזם הבלתי נמנע- המונע ממני להגיע ליעד. שוב חוזרת לשורה העליונה, מתקנת את שגיאת הכתיב, מזיזה בין הש' לה' ומחכה. מחכה? למה בדיוק? מרגישה שמין תחושה של היי עוטפת אותי כבר כמה ימים, מתקשה לתפעל כאדם מן השורה. מנסה לפרוץ את החומות, למלא את הריקנות במעט משמעות. מנסה לא למחוק את הקטע הזה ולצלול חזרה אל בין הסדינים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
