אני לא רוצה להתייחס למובן מאליו, כי כולנו באותה סירה.
כולנו בפוסט טראומה עם נפש מדממת
אנחנו כבר חודש ישנים על הרצפה בממ"ד, בעיקר בשביל הילדה, היא מתעקשת לישון במיטה ה"גדולה" וככה שלושתנו ישנים יחד ולא צריכים לרוץ לממ"ד באזעקות.
התחלנו מלישון על 3 שמיכות פוך שהיו לי בבית, אחרי שבוע הוספתי לעצמי מזרן יוגה מתחת לגב, ועדיין הגב שלי כואב.
אף פעם לא הייתי מפונקת, אבל אחרי הלידה הגב התחתון שלי כואב כשאני ישנה על הבטן ולפעמים גם בתנוחות נוספות.
נחשו למי לא אכפת בכלל? צדקתם. לזה שכתוב לי בכתובה.
אחרי 4 שבועות של סבל, ניצלתי שבשישי אחר הצהריים הבעל והילדה ירדו להתרענן בגינה ליד הבית, הוצאתי מהממ"ד את המיטה של הילדה וגררתי לשם את המזרן מחדר השינה שלנו. מזרן כבד ברמות, אבל אין דבר העומד בפני הרצון.
סידרתי לנו חדר מקסים, אפילו אלתרתי לבעלי שידה מקופסת קרטון, והעברתי מאריך שיהיה לו מטען לטלפון.
את מיטת המעבר של הילדה העמדתי על הבסיס של המיטה שלנו, בכל מקרה לא השתמשנו בחדר כבר חודש.
הייתי כל כך מרוצה מעצמי! אחרי חודש שינה כמו הומלסים על שמיכות, כשהכל מרגיש לי מטונף ולא נקי והכל זז ולא נעים למגע עם העור, חזרנו למיטה יפה, מצעים נקיים ובעיקר סדר!!! הכל מסודר והבית שוב נראה כמו בית ולא גוש שמיכות.
לא רק הגוף מרוצה, גם הנפש מרגישה בשינוי לטובה.
נחשו מי לא מרוצה בכלל? שום צדקתם. זה שכתוב לי בכתובה.
כי הוא התרגל למצב הקודם, כי לא נעים לו הערמת רהיטים בחדר שינה שלנו.... לא כי לישון על הריצפה זה נעים! גם פיזית וגם ויזואלית!
לי לא נעים ללכת לישון ולהתעורר כבר חודש עם משככי כאבים!!!
לא נעים לך ערמת רהיטים?! המדינה במלחמה, אנשים מתים, הילדה קופצת מכל רעש קטן, ולא נעים לך ערמת רהיטים שבכל מקרה לא נמצאים בשימוש?!!!!!!
כל שישי בערב הוא ישב עם פרצוף תחת ולא דיבר איתי.
שישי בערב היה אמור להיות ערב ראשון נחמד! הוזמנו לחברים, ובעלי החרדתי הסכים לצאת מהבית (מפתיע!)
אפילו כשחמותי המהממת באה בשביל שנוכל לצאת, היא עפה על הרעיון ועל איך שסידרתי הכל ואמרה לו שהוא לא צודק! כי הוא פשוט לא צודק!!!!
כשישבנו אצל החברים, והיה צחוקים, מלא אוכל טעים ומלא אלכוהול... הוא המשיך לשבת חמוץ ועצבני.
עייפתי. כל כך עייפתי.
לא מתאים לך? אני אמצא לי מיטה אחרת!
ואני כל כך רוצה, למיטה האחרת.. כל כך התגעגעתי..
ואני יודעת שגם הוא התגעגע...
אבל עם כל המצב בארץ, זה בלתי אפשרי. לצאת מהבית בערב מרגיש לי כמו להתגרות בגורל.
הוא כתב לי שהוא בודד, אין לו משפחה בכלל בארץ.
והלב שלי יוצא אליו, הלוואי שהייתי יכולה לעשות בשבילו משהו.
הוא עמוס בעבודה, מן הסתם יותר מהרגיל, הוא איש השעה... והוא בטח נחשף לזוועות פי 10 מכולנו... זה שובר לי את הלב. הלוואי שהיה שם מישהו בשבילו.
הלוואי שיכולתי לעשות משהו.
לחבק, לבשל לו.
הוא אוכל?
אכפת לי מהאיש הזה יותר מדי וכואב לי עליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
