דיברנו לפני כשבוע, הצעתי לו לבוא לאכול צהריים איתי במשרד, אפילו הצעתי לחתוך לו סלט.
הוא התלהב מהרעיון, אמר שכשהוא לידי מעדיף לאכול משהו אחר.... (yes please)
אמר שיראה איך ייתקדם היום שלו.
הוא לא בא.
לא בשבוע שלפני ולא בשבוע שאחרי.
וזה הגיוני לי, כי כמו שאמרתי לפני- הוא עמוס ברגיל, ועכשיו הוא בטח בכלל קורס, נכון?
אז זהו שלא.
השבוע סוף סוף הוא בא לשבת איתי במשרד. ומה אני מגלה?
משעמם לו
כמה משעמם לו? למרות שהוא עובד סופר חיוני וקריטי לארגון הוא שוקל להתנדב למילואים. ככה משעמם.
מסתבר שהמלחמה באה לו בהפוך על הפוך.
הייתה לנו שיחה מאוווווווווווד נחמדה, בעיקר על כמה אני חרמנית וכמה אין לי זמן ופרטיות לפנק את עצמי בעזרת אחד מהצעצועים שלי.
ועכשיו אני לא רגועה.
אני משתגעת מרוב שאני רוצה שהוא יגע בי.
שיחה מפגרת ומיותרת! רק נזק יצא ממנה.
הוא כל כך קרוב! אבל זה נראה לי כל כך מטומטם לצאת בערב בשביל לנסוע אליו.
אמנם הוא לא גר כזה רחוק, שנינו גרים בגוש דן, עדיין זה כ20 דקות נסיעה, רובה בין עירונית. ואמנם אני יכולה לנסוע בשעה לא עגולה, ובכך להוריד את הסיכון ב90% בערך... עדיין נראה לי כמו מעשה מטומטם.
אבל אני מטומטמת.
אז מקווה שיהיה לי עדכון מעניין בקרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
