זה טעות איומה להתרפק על זכרונות ולהיכנס אווירה נוסטלגית כשאני כל כך מנסה להחלים ולהתגבר... אבל זה חזק ממני.
כל שנה אני שמה עץ אשוח קטן במשרד.
קטן אבל מושקע! עם שרשראות מנצנצות, מנורות והמון קישוטים קטנים
לפני שנתיים, בדצמבר 2021 הוא היה רק עוד איש שאני נאלצת לעבוד מולו. כן, ידעתי שהוא מזיל עלי ריר, הוא לא טרח להסתיר את המבטים שלו, אבל הוא לא הראשון ולא האחרון וזה לא ריגש אותי...
זה התחיל מדברים קטנים. בדיוק הפרוייקט שלו קרם עור וגידים, ויצא שאני זו שתעבוד מולו מצד המחלקה שלי. אין לנו חלוקה נוקשה, אנחנו צוות מגובש ותומך, אבל כשזה נוגע אליו, עוד לפני שבכלל קרה בינינו משהו, לכולם היה ברור שאני עובדת מולו.
הוא ביקש את הנייד האישי שלי, למרות שאני בדרך כלל לא ממהרת לשתף אותו, אבל הוא עשה את זה עם החיוך האופייני לו והבטיח לא להציק יותר מדי (קטע, עמד בהבטחה)
הוא התעניין בי, שאל שאלות, על המשפחה, במה בעלי עוסק... ידע מצויין שאני אישה נשואה עם ילדה.
באחד הימים הוא הגיע לישיבה בחדר ישיבות אצלנו, איזו הדרכה משעממת על מערכת חדשה שנכנסה באותה שנה.
תוך כדי שהוא יושב 3 מטר מהמשרד שלי, הוא כתב לי שמשעמם לו, התכתבנו על זה שהבירוקרטיה במערכת הורגת אותה, שצריך להילחם בזה, אמרתי לו שאני לא לוחמת. בוחרת בקפידה את הקרבות שלי... וכל רגע מההתכתבות אני מרגישה את הדופק שלי עולה.
כי ברור לי שזה לא סתם התכתבות..
"אין לך משהו מעניין לספר או לשתף?"
וכל תא בגוף שלי יודע שאני צריכה לעצור את זה... זה כל כך לא תקין!
צילמתי לו את העץ הקטן שלי, שהעמדתי רק כמה דקות לפני..
הוא ענה שאם יש לו מזל, יש לי גם דבקון.
לא עניתי על זה, לא ידעתי מה לענות
כמה דקות אחרי נכנסנו לישיבת צוות, אמרתי לבנות שמשהו עובר עלי נפילת סוכר/לחץ דם... וכולן נלחצו כי אמרו שאני באמת נראית חיוורת, וחברה שבדקה לי דופק אמרה שהוא גבוה בהגזמה.
זה כל כך טיפשי, אבל זה כנראה היה הרגע המכריע מבחינתי.
הרגע שבמקום לגלגל עליו עיניו ולהמשיך לסדר יום שלי, אשכרה התרגשתי מהפלרטוט שלו.
הרגע הזה שבמקום לשלוח אותו קיבינימט, התפללתי בלב האתאיסטי שלי שישלח לי עוד משהו...
היום קישטתי את העץ המסורתי במשרד, והשנה מצאתי דבקון קטן ותליתי אותו סמוך לעץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
