אני ממש מבואסת מעצמימחוסר עמוד השדרה שלי
מחוסר ההחלטיות שלי
שבוע ויום, זה מה ששרדתי מאז שהחלטתי שדי להיות סמרטוט רצפה, מספיק לאפשר לו להתייחס אלי איך שהוא מתייחס אלי.
שרדתי אפילו שיחת טלפון מקצועית איתו במהלך שבוע שעבר.
והיום הוא היה צריך את עזרתי, כרגיל בנושא שאני לא קשורה אליו אבל ידעתי לעזור...
כרגיל הוא ישב לצד השולחן שלי, מונע ממני לצאת/להיכנס לעמדה שלי מבלי התחכך בו כולי.
ונחשו מי נפלה בפח הזה? כמה אמרתי לעצמי שיותר לא אתן לו לגעת בי, שאני אראה לו שאני לא מרוצה, שאם הוא רוצה מוצי-פוצי שיתחיל לרצות אותי?
רגל ועוד רגל, והנה אני עומדת לו בין הרגליים.
הידיים שלי על הצוואר, העורף והכתפיים שלו
הידיים שלו מתחת לחצאית שלי, מלטפות את הירך הפנימית שלי, עוברות על קווי המתאר של החוטיני הפצפון שהשכלתי ללבוש היום.
שניה וחצי, לא יותר, שניה וחצי של עונג והקלה. הייתי כל כך זקוקה לליטוף העלוב הזה.
המשרד שלי לא מאפשר פרטיות בכלל. לא מצד החלונות ולא מצד המסדרון. אז לא יותר משנייה להתענג מהידיים שלו על הגוף שלי..
לפחות אני יודעת שלא רק אני מרגישה ככה.
אמן הוא סבל.
סובל כמוני.
הוא לא שם לדביקון :(
בבלוג זה
בכל הבלוגים
