אין לי מושג איך אימהות ונשים עושות את זה כבר 88 ימים.אני לא אישתו, אפילו לא בת זוג. אנחנו קולגות וחברים עם הטבות מסוימות (וגם זה בקושי)
ואני מרגישה שהלב שלי לא פועם כבר שבוע.
5 ימים הוא היה בלי קליטה בכלל, ההודעה האחרונה ששלחתי לו נשארה עם וי אחד.
אז נעצתי את השיחה בווטסאפ, כדי שתמיד אוכל בקלות לראות אולי הוא פתאום קיבל אותה...
באחד הימים הוא באמת התחבר! דיברנו קצת... פחדתי לשאול יותר מדי
הוא שיתף בדברים שאף אחד לא צריך לחוות
ואז הוא שוב נעלם, עד עכשיו. הוא אמר שעוד לילה או שניים בפנים ואז הביתה... עברו שניים. אז אני מחכה...
אני סובלת, ואין לי אף אחד לשתף בסבל הזה.
בתוך כל השיט הזה, הייתי שבוע בחופש.
חופש אמיתי! כמעט, למעט האירוח לנובי גוד.
אירוח תמיד עולה לי בבריאות וכבר לא פעם הביא אותי ואת בעלי לסף גירושים.
אני משקיענית מגזימנית, השולחן שלי בסוף תמיד יראה כמו משהו מקטלוג, תמיד אני גורפת אינספור מחמאות.
אבל זה באמת קשה לי. אני לוקחת על עצמי המון, ובסוף ברגע האחרון תמיד נשברת מהחוסר יעילות והחוסר עזרה מהמשפחה שלי.
הפעם גם ככה מערכת העצבים שלי בעומס יתר, אז זה התבטא אפילו יותר מהרגיל.
אבל האמת? היה לי אחלה חופש.
לקחתי שבוע שלם כי היינו אמורים לנסוע לצימר בצפון כל המשפחה, מה שמן הסתם בוטל לפי חודשיים, אבל החופש נשאר. אז ניצלתי.
שלחתי את הילדה לגן, את הבעל לעבודה וישבתי במרפסת היפה שלי רגל על רגל לשתות קפה. חשבתי על כלום ודאגתי לכלום (כמעט)
אני צריכה יותר ימים כאלה בשנה....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
