"פעם תורי לאהוב, ופעם תורך.."

"היי קטנה שלי, אני כותב לך מהעתיד, מקווה שהמכתב יגיע אלייך בזמן, תקראי אותו ותפנימי. אז אחרי הלילה המטורף הזה שהעברנו מצאנו אחד את השנייה, אני לא וויתרתי וגם את לא. את לא מבינה כמה אושר הכנסת לי לחיים, אני בטוח שבאותה מידה גם אני לך. הכל היה מושלם, האהבה שלנו הייתה אחת למיליון, כן יפה שלי הייתה. בגלל זה אני שולח לך את המכתב הזה, כדאי שתביני שאני אידיוט והרסתי את הכל. הרסתי אותך, הרסתי אותי. אז בבקשה יפה שלי, אם את קוראת את זה ועדיין אפשר למנוע את הכל, תקשיבי לי- אל תתאהבי בי. "

למרות התחושה החזקה שלי, ולמרות שידעתי שאסור לי, עשיתי זאת התאהבתי בך. ולמרות שלפניך שום גבר לא הגיע למקום שהגעת, נפתחתי אליך ונתתי לך את המפתח הכי יקר לי, המאסטר- שפותח גם את הלב. ואתה כמובן בלי לחשוב פעמיים, פתחת את כל הדלתות שקיימות בי, נכנסת לכל רגש שקיים בי, ואת המנעול של הלב החלפת במנעול אחר, נעלת אחריך ולא השארת מקום לעוד. 

הכרנו ביום הולדת של חברה משותפת, ואתה? היה לך אומץ להרים אותי על הידיים ממש כמו הנסיכות האלה באגדות שהאביר שלהן מרים אותן, ככה היית- האביר שלי.

כמובן שלא החלפנו טלפונים ובכלל לא זכרתי איך קוראים לך, חושבת שסיפור דומה קרה אצלך. אך לא וויתרנו ואיכשהו מצאנו את הדרך אחת לשנייה. אז דיברנו, ונפגשנו, והתנשקנו, והכל היה כמו באגדות.

אחרי תקופה קצרה מאוד שהייתה מלאה בחוויות עצומות עבורי,החלטנו לעבור לגור ביחד. 

ההורים שלך לא קיבלו את זה יפה, ואמא שלי היה לה קשה שהילדה הקטנה שלה רוצה לעזוב את הבית. אך נגד כל הסיכויים, ולמרות כל הסימנים מסביב, היינו אני ואתה נגד כל העולם, עושים את זה. 

אז הבית הראשון שלנו היה קטן, חמוד, חמים ומלא בשטויות שלנו. יחידת חדר עם מטבח גדול- שמבחינתי זה היה הכל, ומיטה אחת שנוכל לממש בה את כל האהבה העצומה שחשנו. אחרי פחות משלושה חודשים, שכבר למדנו להכיר קצת יותר טוב, כנראה מישהו מלמעלה ניסה לרמוז לנו שזה לא עובד וזה הזמן שכל אחד יחזור לשלו. אך למרות הכאב, העצב והכעס- החלטנו שאנחנו ממשיכים לאהוב ללא גבולות ועברנו לבית אחר. 

כמובן שהתחלה חדשה תמיד נפלאה, והיה טוב, ואז זה התחיל. הריבים, הכעסים, העצבים. והחוסר כבוד שלנו זה לזה התחיל לצוף למעלה. אתה היית נעלם עם עצמך ואני הייתי שוקעת בבכי. כנראה שכשאהבה יותר מידי גדולה אי אפשר להכיל אותה. עשינו טעויות רבות ואני קמתי והלכתי לא פעם אחת. שברת אותי לרסיסים והמשכת לחיות כאילו הכל רגיל. אז כבר התחלתי להרגיש שנאה, שהייתה נעלמת בחיבוק דב אחד ממך. אחרי שנה בבית השני שעזבתי בו פעמיים, עברנו לבית השלישי שלנו. אולי הבית השלישי שלך, לא הייתי שם הרבה, אפילו לא הספקנו לרהט את הבית ולתת לו אוירה חמה. הפעם החלטתי שזה סופי, אני איתך לא יכולה להישאר, למרות שגרמת לי לחזור אליך פעמיים ולתת לך הזדמנות שנייה ושלישית, הפעם זה סופי. אז עזבתי שוב, הפעם הייתי נחושה וגם מצאתי יחידה לעצמי. אחרי חצי שנה שלקח לי לשקם את עצמי אפילו יצאתי לדייט או שתיים, חזרת לי שוב לחיים, להגיד לי "היי אני כאן" אז למרות שנשבעתי ולקח לי הרבה זמן לאסוף את כל הרסיסים שהשארת מהלב שלי זרוקים על הרצפה, חיבוק דב אחד הספיק כדיי שאפול שוב לזרעותייך. אחרי שלושה חודשים ספורים כבר עזבתי את היחידה והלכתי לאחותי, רצית שנעבור לגור ביחד, לא הסכמתי למרות שאם היית חושב לרגע היית מבין שעזבתי את היחידה כי היא לא בשביל זוג וכל מה שרציתי זה עוד לילה איתך. אז עברת לגור עם שותף, ואני אצל אחותי,ודברים התחילו להשתבש עוד יותר. כבר התחיל להימאס עליי הקשר שלנו, הזלזול הנוראי הזה, ההשפלות שלנו, לא נשאר כלום בזוגיות הזאת מלבד אהבה שלא רוצה לעזוב. נפרדנו שוב, לתקופה דיי קצרה, עברתי לגור בבית חדש, ואתה הופעת שם בדיוק ברגע הנכון. וחזרנו, שוב. הפעם זה היה שונה, לא היית שם בכלל. לא הבנתי למה אני נותנת לבן אדם הזדמנויות שהוא כל פעם זורק אותם מחדש. תבין אתה לא באמת היית פה, ולמרות שאמרתי שאני מסתדרת לבד כל מה שרציתי הוא שתיהיה הגבר שיאמר לי "אבל את לא לבד, אז תתמודדי" אבל לא יכולת להיות. היית מכונס בעצמך יותר מידי, אני הייתי צריכה אותך איתי ואתה ההיית צריך את אמא ואבא. בכל יום אמרתי לעצמי, אל תוותרי, הרי כל פעם טרחת לצעוק לי בפנים שאני מוותרת. אז שאלה קטנה אליך- איך בן אדם שמוותר נותן לבן אדם שעומד מולו כל כך הרבה הזדמנויות? אז פתאום החלטת שאתה טס לעזור לדוד שלך, וזה שבר אותי לרסיסים,אבל לא הייתה לי ברירה לא בדיוק שאלת אותי, ואחרי שחזרת עבר זמן מאוד קצר עד ששוב החלטתי, והפעם הבטחתי לעצמי, זה נגמר.

תבין יקירי, בכל פעם שנפרדנו הלב שלי נשבר לרסיסים, בכל פעם שחזרנו אמרתי לעצמי, מה כבר יכול להיות, כבר הרגשתי כמה כואב זה, אם עברתי את זה פעם אחת אני יכולה לעבור את זה שוב. אז תבין שבכל פעם שנפרדנו, לא חזרתי לעצמי, בכל פעם חתיכה אחת מהלב שלי החליטה שכבר אין לה מקום אצלי בלב, ובכל פעם נשארתי אני פחות קצת מעצמי. ובכל פעם, זה היה יותר קשה מהפעם הקודמת, ובכל פעם, רציתי יותר למות מאשר לחיות. כשהבנתי את זה, בחרתי בעצמי, והבטחתי לעצמי שלא משנה כמה זמן יעבור, אני בוחרת בי כל פעם מחדש. 

"נסיכה שלי, אם זה מאוחר מידי, וכבר התאהבת בי כמו שאני התאהבתי בך, אז אבקש ממך דבר אחר- אל תאמיני לי שאומר לך שהשתנתי, בן אדם לא באמת משתנה, הוא רק מתגעגע אז הוא חושב שהוא יכול להיות טוב יותר, זה יעבור אחרי שבוע והכל יחזור להיות אותו דבר, ובלי לשים לב אני אשבור לך עוד פעם את הלב."

עברה כבר כמעט שנה, שנה שהייתי חזקה בזכותך,שנה שהייתה קשה בגללך, שנה שבה הפכתי לאדם אחר בזכותי. כבר כמעט שנה מאז דרכנו נפרדו, אתה טורח מידי פעם להזכיר שאתה פה, מעביר הודעות, מסרים, ומכתבים לבן זוג העתידי שלי. עברה כבר שנה בלי לראות אותך, בלי שיחת טלפון איתך, בלי מגע אוהב ממך,בלי רגש טוב או רע. אתה כבר המשכת, תמיד אמרת לי שאתה יודע שאשכח אותך מהר,אמצא מישהו חדש ואמשיך בחיי כאילו מעולם לא היית שם. את האמת, זה כל כך מתאים לי להתנהג בצורה הזאת מגיל 18אני מעבירה ככה את חיי האהבה שלי. אבל אני לא אחת שזורקת סתם מילים לאוויר, ואמרתי לך ברגע שנפתחנו זה לזו. משהו שונה איתך, האהבה שהרגשתי אליך הייתה עצומה, חזקה, מטלטלת ולא משהו שחוויתי בעבר. 

אז הגלגל הסתובב בינינו, אני נשארתי בלבחור בעצמי, ואתה רצת למיטה של מישהי אחרת. אני בחרתי בי, אבל חלק ממני לנצח ישאר שלך, למרות שעברה כבר שנה, אני עדיין לא במקום שלתת למישהו שהוא לא אתה לגעת בגופי, לנשק את שפתיי ולהסתכל בעיניי עד שארגיש נבוכה. ולא יקירי, אני כבר לא אוהבת אותך, אני לא חושבת לפחות, אבל לקחת איתך חלק גדול מליבי, לא השארת לי מפתח נוסף שאוכל למחוק אותך משם, והשארת בי צלקות בכל הנפש. אז אני ימשיך לבחור בי, ואחכה  עד שיגיע האדם הנכון שיוכל להיכנס לי ללב, שאוכל לבטוח בו, שאוכל לאהוב כמעט כמו שאהבתי אותך, אולי בכלל יותר.

"ואם כבר מאוחר מידי, והמכתב לא הגיע בזמן, תדעי שאני מצטער, אני רואה דברים אחרת היום. מעולם לא התכוונתי לפגוע בך, ואולי בגלגול אחר או במציאות אחרת יכולנו לאהוב ללא תנאים. שלך לנצח.

נ.ב

אנשים לא באמת משתנים."