"פעם תורי לאהוב, ופעם תורך.."

להאמין שאת חזקה זה דבר טוב, לדעת שאת חזקה זה לא מה שתיארתי לעצמי.

אחרי שנה שלמה מאז הפרידה,אחרי שהתרסקתי, הבטחתי לעצמי דבר אחד, להיות חזקה.

אחרי חצי שנה כבר התחלתי להאמין שהגעתי למקום הזה, הכל הרגיש כל כך שונה. 

הבטחון העצמי התחיל לעלות, כבר לא פחדתי להמשיך הלאה, טוב לפחות חשבתי ככה, בפועל זה לא כל כך עבד.

כמובן שבכל סיטואציה, גם אם היה מועמד סביר, ישר נעלתי את עצמי והתרחקתי, בעצם בכלל לא נתתי הזדמנות, מניסיון העבר למדתי שזה בסדר גם להיות לבד. 

אז ככה בחרתי, תקופה בונה ומשקמת לעצמי, ותמיד הוא הציץ בין לבין, מוסר הודעות, ודברים מיותרים.

שמעתי שהמשיך הלאה, והדבר שעלה לי מיד לראש, זה שידעתי שזה יקרה, ואני פשוט- שמחה. כן שמחה,

נשמע קצת צבוע, איך אני יכולה להיות שמחה שהאקס שלי המשיך הלאה, ואני לא חלק מהעתיד. אבל כן חשבתי רק שאולי היא זאת שתעשה אותו מאושר. לא עניין אותי אפילו מי היא, ולא חשבתי על זה יותר מידי, הייתי במשימה קשה מידי, בניתי את עצמי מחדש. וכך היה.

עבדתי תחילה על כל מה שהוא שבר בי, על כל התלונות שהיו לו בי. על העצבים שלו עליי, וכל החסרונות שהוא טרח לעלות כל פעם מחדש, והאמת היא שהבנתי דבר אחד, אני מי שאני, ואני בסדר, וצריך פשוט למצוא את האדם שיקבל אותי ולא ינסה לשנות אותי.

אז חיברתי את החלק הזה מחדש, השלמתי עם עצמי, והחלטתי שאני אוהבת את עצמי כמו שאני. 

ואז עברתי לשלב קצת יותר קשה, רציתי להשלים איתו, לא בדיוק איתו, עם הזכרון שנשאר לי ממנו. להביא את עצמי למקום שאין בי כל כעס או כאב שאני שלמה עם המקום שאני נמצאת בו.

אז התחלתי לחשוב על כל מה שלא אהבתי בו, מאיפה זה מגיע, והבנתי, אני לא האישה שלו. והשלמתי עם זה. זה היה שלב קשה, אבל אז הגעתי למקום קצת יותר בעייתי, כן הלב, מי יכול בכלל להתווכח עם הלב. הוא רצה לצעוק לפעמים, שמספיק, שאני לא יכולה לחיות בלעדיו, אז רק בשביל להכאיב קצת יותר, הייתי מסתכלת על תמונות שלנו, אלו שכאב לי יותר מידי למחוק, וכמובן מפעילה את סרטון היום הולדת, הראשון שלי איתו. כאב כל כך, אבל אחרי חצי שעה של כאב לב, הייתי סוגרת את הכל, ומחליטה שמספיק, זאת הפעם האחרונה. הסיטואציה הזאת חזרה על עצמה מספר פעמים, עד הפעם שהסתכלתי שוב, וכבר לא כל כך כאב, אז האמנתי שזהו, אני חזקה. כמובן שלא תיארתי לעצמי כמה עד אותו היום שישי.

אמת, זה התחיל לפני שבוע, הוא ניסה ליצור קשר מספר פעמים, והרגשתי שהגיע הזמן לשבת, לקפה, לסיים עם הפחד מלראות אותו. וקרה איך שקרה, הייתי צריכה את עזרתו, בלי לחשוב פעמיים הוא עזר לי. ונפגשנו, ופחדתי להתקרב אליו, הרי ללב שלי עדיין חסרים חלקים שהוא ריסק ולעולם לא יחזרו. אז, הוא היה נחמד, אפילו מושלם. לא לחץ עליי, ולא פגע בי ועזר לי, ממש כמו שרציתי, וגם כבר לא פחדתי להתקל בן ברחוב. ובמהלך השבוע שאחריו, הוא התקשר פעם או פעמיים, ורצה לשתף אותי בדברים שעברו עליו, האמת שרציתי לשתף אותו לא פחות, בסופו של דבר הוא היה החבר הכי טוב שלי. ואז הגיע עוד יום שישי, ושוב הוא בא לעזור לי, קבענו זאת לפני בתור ידידים. רק שהפעם הוא תכנן זאת, הוא קנה מוצרים, נכנס אליי לבית וישר התחיל לבשל, כמו אז, בתקופה הזאת- שאהבנו. 

ואז הבנתי אני האישה הכי חזקה בעולם, ולכל בן אדם חזק יש חולשה, והוא החולשה שלי.