"פעם תורי לאהוב, ופעם תורך.."

איך תמיד הימים האלו עושים חשק לפרוק, להוציא החוצה הכל...

שוב, כמו כל שנה.. מגיע החודש הזה, הפעם אני יהיה בת 25,

כן אבא 25.

כבר עשר שנים כמעט שאתה לא פה, ועדיין לא חזר החשק לחגוג.

וכולם מסביב רוצים לעשות לי טוב, לחגוג ולשמוח,

אף אחד לא מבין כמה החודש הזה רע בשבילי, אני חוגגת ואתה תמיד נשאר צעיר.

אתה נשאר בגיל שלך ואני גודלת, לא ייאמן המחשבה הזאת שיום אחד אני יהיה גדולה ממך,

אם כמובן אני יגיע לזה אי אפשר לדעת.

הגעגועים גוברים, החשק לחיות אומנם קיים, אבל הכאב לא חדל.

הזיכרון מאותו היום חזק מתמיד, כאילו רק אתמול,

מי היה מאמין שכבר כמעט 10 שנים.

אבא שלי, כואב לי שאתה לא פה לראות כמה גדלתי,

כמה אני מנסה להיות חזקה. 

אני יודעת שאתה איתי, אני מרגישה אותך ויודעת שאתה שומר עליי,

הלוואי שפשוט היית קרוב יותר. בריא לא חולה,

אתה, כמו שאתה, כמו שמעולם לא זכיתי להכיר אותך. חזק כמו שור,

אז שוב, הגיע החודש הזה,

שבו אני חוגגת יום הולדת, ואתה נשאר תקוע בגיל שלך, ורק אצלי החיים ממשיכים.

אתה תמיד איתי בלב, תמיד.

מתגעגעת.