They will not control us
|
| 5/2017
הוא 1*
חדרה כמעט אף פעם לא מסודר. לפני שהיא שינתה לחלוטין את אופן סידור הרהיטים, כך שהמיטה תיהיה מאחורי הדלת, ולא מולה , (דבר שהעניק לה יותר פרטיות) היא הרגישה חשופה.
מדהים לדעת שהייתה תקופה לפני שהיא התחילה לנעול את הדלת.
בה החדר שלה היה עוד מקום מבטח, מהכאוס מסביב. היא יכלה לשים אוזניות, לקרוא ספר, להשתרע על המיטה ולהרגיש מוגנת.
גם אחר כך היא יכלה, אם היא נעלה את הדלת, כמובן. רק אז היא יכלה להסתתר מענייו.
אבל החדר כבר לא מהווה לה מפלט, או מקום נוח לשהות בו. היא יושבת בו מתוך הכורח, מתוך ידיעה שזה החדר היחיד שהיא יכלה לנעול על מנת לחצוץ בינו לבינה.
אחרי הכל היא עשתה הכל על מנת לשכוח. היא הדחיקה. עד היום היא מסרבת להאמין לכל הדברים שקרו לא מכבר.
אך זה קרה. והיא לא יכולה לעשות דבר כדי לשנות את זה.
לפני שכל המקרים האלו קרו, היא כיבדה אותו. הוא היה ועודנו כריזמטי, נעים, חברתי. הוא נתן לה עצות, דיבר איתה, הצחיק אותה.
הם בילו זמן רב ביחד, הרי הם חיו באותו הבית יותר משלושה שנים.
היא לא זוכרת במדויק את הזמן בו הכל התחיל, היא משערת שבסביבות סוף השנה הראשונה.
אולי היא עשתה משהו לא נכון, אולי היציאה מהמקלחת עם מגבת בלבד כבר לא הייתה נכונה כאשר הוא חיי איתה באותה הקומה.
אולי מהתחלה זה היה מוטעה מצד אחותה להכניס את חבר שלה לבית שלהם. לא אולי. זה היה מוטעה.
אבל אם הוא היה מתנהג אחרת, אם היא הייתה לא נותנת לזה לקרות , כי אולי זה אשמתה, אולי המצב היה אחרת. הוא בטוח היה אחרת.
אבל אולי ואולי ואולי לא ישנו את המצב הקיים. מצב בו היא מפחדת לישון בחדר מבלי לנעול את הדלת, להתלבש ולהחליף בגדים מבלי לסגור את הווילונות, להתקלח מבלי לוודא שהיא סגרה את החלון הצופה למרפסת כביסה.
החדר שלה כמעט תמיד מבולגן, אולי כי היא עצלנית מכדי לסדר אותו, ואולי מכיוון שלמרות שהיא חייה בו, היא לא מרגישה שהוא שלה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
