They will not control us
|
| 5/2017
no one really care
אז הוא צחק בקול
הוא תמיד צחק כשציפו ממנו לצחוק.
היה לו צחוק יפה, גם כשהוא זייף אותו, כמו שעשה כמעט תמיד.
הוא הצליח להוליכם שולל, את כל אלו שדיברו איתו. הוא ידע מיד מה הם מצפים, בין אם זה חיוך, צחוק, או פרצוף עצוב.
הוא נתן להם הכל.
"אתה בסדר?"
"הו כן, קצת מהורהר." הוא ענה, שיקר במצח נחוצה לאביו. שיקר לאימו. שיקר לחבריו.
הוא ידע שזה מה שהם רוצים לשמוע, לא מעוניינים, ממש לא אכפת להם מה עובר עליו. הם חיים בבועה שלהם, בה הוא מצטייר כנער למופת, עם ציונים טובים, ושימחת חיים.
הו, הוא בהחלט בסדר.
יושב בחדר שלו, באמבטיה, עם בגדים וג'ונט נקי ביד. מבט מהורהר על פניו, ודם שזולג מהחתכים מיד ימין.
הם לא היו מספיק עמוקים, הוא ידע את זה, הוא פשוט התמכר לתחושה הזו, בה הוא נותן למה שהוא מרגיש ביטוי. שהוא לא מתעלם.
הדם זלג עם המשטח הלבן, אל חור הניקוז הכהה. הוא היווה ניגוד יפייפה.
פחות טריחה בלנקות, פשוט לשטוף את הכל.
הוא יעטוף את היד בתחבושת, הוא אפילו לא יצתרך ללכת עם חולצה ארוכה, כל שקר ירצה את אלו שלא אכפת להם.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
