רצתי. רצתי כמו מטורף, הנשימות שלי הפכו להיות מהירות, רדודות. לפני התקף פאניקה.
המקום לא היה לי מוכר, הבניינים, הרחובות , הכל היה נטוש. ללא אף בן אדם באופק.
ואז שמעתי את זה , צעדים מתקרבים. רדפו אחרי.
הסתובבתי להביט , וזו היתה טעות , כי זה היה הוא. והמראה כמעט גרם לי למעוד.
הוא עמד להשיג אותי , והיה לו חיוך משועשע על הפנים.
כאילו אנחנו משחקים תופסת.
ולא משנה כמה רצתי מהר , כמה התאמצתי , הוא נראה ניחוח , כאילו הוא בטיול לאור ירח.
לאחר מטרים נוספים הוא תפס אותי , ידו מחזיקה בכתפי , עוצרת את הריצה המטורפת.
"דיי. אין לך אף סיכוי לברוח ממני. אני תמיד אתפוס אותך."
וזה היה נכון.
והתנשפתי בזמן שהוא החזיק בי , שלא אברח.
"למה אין… -אין אנשים בחוץ?" שאלתי בנשימה אחת. מביט בשיממון.
"הו , יקירי ," ענייו האפורות היו נעוצות בעני, וידו התאדקה על זרועי, "זה רק אתה ואני."
והחיוך שלו היה בלתי נשכח. כמו ניצוץ הסכין שבידו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
