| 5/2017
המלצות לספרים?
אני קרובה ליאוש,
אני מוצאת את עצמי אובדת עצות מול מדפים מלאים ספרים
בתסמונת שנקראת: אין לי מה לקרוא
אני רק רוצה ספר טוב. כבר באמת לא אכפת לי איזה סוג, כל עוד הוא כתוב טוב.
אוקיי,
ייתכן שאני קצת בררנית, עדיפות לפסיכולוגיה , הרפתקאות, מדע בדיוני, ועל החיים.
בבקשה בבקשה
אני רק רוצה משהו לשקוע בו ולשכוח מהכל.
| |
no one really care
אז הוא צחק בקול
הוא תמיד צחק כשציפו ממנו לצחוק.
היה לו צחוק יפה, גם כשהוא זייף אותו, כמו שעשה כמעט תמיד.
הוא הצליח להוליכם שולל, את כל אלו שדיברו איתו. הוא ידע מיד מה הם מצפים, בין אם זה חיוך, צחוק, או פרצוף עצוב.
הוא נתן להם הכל.
"אתה בסדר?"
"הו כן, קצת מהורהר." הוא ענה, שיקר במצח נחוצה לאביו. שיקר לאימו. שיקר לחבריו.
הוא ידע שזה מה שהם רוצים לשמוע, לא מעוניינים, ממש לא אכפת להם מה עובר עליו. הם חיים בבועה שלהם, בה הוא מצטייר כנער למופת, עם ציונים טובים, ושימחת חיים.
הו, הוא בהחלט בסדר.
יושב בחדר שלו, באמבטיה, עם בגדים וג'ונט נקי ביד. מבט מהורהר על פניו, ודם שזולג מהחתכים מיד ימין.
הם לא היו מספיק עמוקים, הוא ידע את זה, הוא פשוט התמכר לתחושה הזו, בה הוא נותן למה שהוא מרגיש ביטוי. שהוא לא מתעלם.
הדם זלג עם המשטח הלבן, אל חור הניקוז הכהה. הוא היווה ניגוד יפייפה.
פחות טריחה בלנקות, פשוט לשטוף את הכל.
הוא יעטוף את היד בתחבושת, הוא אפילו לא יצתרך ללכת עם חולצה ארוכה, כל שקר ירצה את אלו שלא אכפת להם.
| |
מציאות
היא הבטיחה שהיא תדבר איתי כל יום, אז היא הבטיחה.
היא הבטיחה שהיא תבוא הביתה לפחות שלושה פעמים בשבוע, אז היא הבטיחה.
חשבתי על זה, חשבתי על זה כל כך הרבה.
על העניים שלו, מביטות בי מבעד לחלון.
כשאני מרגישה הכי מוגנת בעולם. זה מדהים.
אני רוצה לצרוח.
שוב ושוב.
היא לא מאמינה לי, או שהיא לא רוצה להאמין.
גם אני לא רוצה להאמין. אבל זה קרה. זה באמת קרה.
עד כמה שאני מנסה להדחיק את זה.
זה מעצבן, שאנו מתעקשים לחיות באשליות. לך תסביר להם שזה הופך את הכל לפשוט יותר, לנסבל.
היא מעדיפה לחשוב שאני זו שמשקרת, לא חבר שלה.
זה יותר קל, להאמין שאחותך שקרנית.
זה פחות קל לחיות עם האשמה שהכנסת מטרידן הביתה.
זו פשוט המציאות.
| |
הוא 1*
חדרה כמעט אף פעם לא מסודר. לפני שהיא שינתה לחלוטין את אופן סידור הרהיטים, כך שהמיטה תיהיה מאחורי הדלת, ולא מולה , (דבר שהעניק לה יותר פרטיות) היא הרגישה חשופה.
מדהים לדעת שהייתה תקופה לפני שהיא התחילה לנעול את הדלת.
בה החדר שלה היה עוד מקום מבטח, מהכאוס מסביב. היא יכלה לשים אוזניות, לקרוא ספר, להשתרע על המיטה ולהרגיש מוגנת.
גם אחר כך היא יכלה, אם היא נעלה את הדלת, כמובן. רק אז היא יכלה להסתתר מענייו.
אבל החדר כבר לא מהווה לה מפלט, או מקום נוח לשהות בו. היא יושבת בו מתוך הכורח, מתוך ידיעה שזה החדר היחיד שהיא יכלה לנעול על מנת לחצוץ בינו לבינה.
אחרי הכל היא עשתה הכל על מנת לשכוח. היא הדחיקה. עד היום היא מסרבת להאמין לכל הדברים שקרו לא מכבר.
אך זה קרה. והיא לא יכולה לעשות דבר כדי לשנות את זה.
לפני שכל המקרים האלו קרו, היא כיבדה אותו. הוא היה ועודנו כריזמטי, נעים, חברתי. הוא נתן לה עצות, דיבר איתה, הצחיק אותה.
הם בילו זמן רב ביחד, הרי הם חיו באותו הבית יותר משלושה שנים.
היא לא זוכרת במדויק את הזמן בו הכל התחיל, היא משערת שבסביבות סוף השנה הראשונה.
אולי היא עשתה משהו לא נכון, אולי היציאה מהמקלחת עם מגבת בלבד כבר לא הייתה נכונה כאשר הוא חיי איתה באותה הקומה.
אולי מהתחלה זה היה מוטעה מצד אחותה להכניס את חבר שלה לבית שלהם. לא אולי. זה היה מוטעה.
אבל אם הוא היה מתנהג אחרת, אם היא הייתה לא נותנת לזה לקרות , כי אולי זה אשמתה, אולי המצב היה אחרת. הוא בטוח היה אחרת.
אבל אולי ואולי ואולי לא ישנו את המצב הקיים. מצב בו היא מפחדת לישון בחדר מבלי לנעול את הדלת, להתלבש ולהחליף בגדים מבלי לסגור את הווילונות, להתקלח מבלי לוודא שהיא סגרה את החלון הצופה למרפסת כביסה.
החדר שלה כמעט תמיד מבולגן, אולי כי היא עצלנית מכדי לסדר אותו, ואולי מכיוון שלמרות שהיא חייה בו, היא לא מרגישה שהוא שלה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
