התעוררת מוקדם, מאוד מוקדם.בשעה ארבע וחצי בבוקר מצאת את עצמך משוטט בחוץ.
השמש עוד לא עלתה ,והירח עוד זהר בלבן.
מזמן לא היית הער בשעה כזו, וזה היה שינוי מרענן.
הדממה בחוץ היתה נפלאה.
הרגשת טוב, קליל ורגוע.
האוויר הצח והעננים המתבהרים נתנו לך תחושה של השלמה.
הבנת משהו.
זה לקח לך מלא זמן, כמעט שנה עברה מאז, אבל סוף סוף הבנת משהו.
וגם אם הוא היה אור קטן בכאוס שאפף אותך, זה עזר לך להתקדם לעבר ההשלמה.
הוא הבהיר לך את הדברים עוד קצת , כמו כוכב שמראה לך כיוון שאליו כדאי לך ללכת.
וההבנה הקלה עליך.
יכלת לעצום את העניים ולהתמקד במה שקרה בלי שזה יצרוב כל כך.
וזו התקדמות אדירה.
ישנה עוד דרך ארוכה , דברים שאתה צריך לעשות, אנשים שאתה חייב לדבר איתם, מקומות להיות.
אבל הצעד הראשון הוא החשוב ביותר, כי סוף סוף לקחת אחראיות על עצמך, ועל מה שאתה רוצה להיות.
יתכן שתדרדר במורד, שתיפול מהשביל, שתפצע קשה, אבל כל עוד תתקדם לאט ובבטיחות לעבר המטרה, תגיע אליה.
בבית מלפניך האור בחדר המדרגות נדלק, ואישה עם חלוק יצאה מהבית עם סיגריה בפה, היא חייכה אליך והנהנה בראשה. הנהנת חזרה, וחייכת חיוך קטן.
"למה אתה הער כל כך מוקדם?" היא שאלה, מדליקה את הגפרור השלישי שכבא בגלל הרוח.
התקרבת לעברה והוצאת מצית מהכיס, "אפשר?"
"כמובן."
הדלקת לה את הסיגריה, מגן בגופך מהרוח הקרירה.
היא חייכה , "אז?"
"התעוררתי, ואת?"
"בעלי לא אוהב את הריח של העשן."
היא התיישבה על המדרגה, והביטה בי בעניים חודרות.
"זה לא מסביר את השעה המוקדמת." הערתי.
היא צחקה , צחוק קליל , "הייתי חייבת לחשוב."
הבטתי בשמים, "זה זמן טוב לחשוב."
"כן ,אה?" היא שאפה , "אתה השכן מהבית החמישי, נכון? רואה אותך לפעמים."
"די סביר שתראי."
"כן. אתה נראה קצת פחות אבוד מבדרך כלל."
"נחמד לדעת," אמרתי.
"אני לנה."
שתיקה קצרה , היא נשפה עשן בצורת טבעות.
"אני כמעט תמיד בבית , אתה יכול להרגיש חופשי לקפוץ."
היא ריסקה את הבדל סיגריה על הבטון.
"בכל אופן, אני אשמח לחברה."
ואז היא חייכה אלי חיוך נפלא, "אל תשכח לנשום." והתרוממה ונכנסה לביתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
