"אלוהים אל תיקח אותו ממני. אני כל כך אוהבת אותו." 

הייתי חולם על קול נשי יפהפה אומר את המילים האלה כשישנתי בחדר בבית החולים. תמיד הייתי שומע את המילים האלה, נלחשות בקול סופרן רועד, מחזיק דמעות. 

כל לילה מחדש. והמילים החלו לחזור על עצמן יותר כשגילו שיש לי זיהום בניתוח שעשו לי כשרק הגעתי. הדופק שלי היה עולה ויורד בלי שליטה והייתי נחנק בשינה. 

תמיד היה חם וקר ביחד, לא מצליח לברוח מההרגשה. 

ומישהי הייתה אומרת את המילים האלה תמיד, וריח של אוקיינוס היה מלווה את המילים, את האישיות שהייתה שם. 

כשהייתי מתעורר הייתי אוכל תסביכים עם עצמי.

מי זו יכולה להיות בכלל? אין לי חברה, או מישהי שהייתי רוצה להיות איתה.

הייתה פעם, מישהי. אבל היא שייכת לעבר, וזו גם לעולם לא תהייה היא. וזה גם לא היה נשמע כמו הקול שלה, ולא הריח שאני מזהה איתה. הריח שלה זה וניל עדין. ופרחים. 

אבל אוקיינוס? זה לא. 

כשהכניסו אותי שוב לחדר הניתוח, כדי לנקז החוצה את הזיהום ולתפור הכל מחדש, להוסיף צלקת נוספת, שוב שמעתי אותה.

"אלוהים אל תיקח אותו ממני. אני כל כך אוהבת אותו." 

כשהייתי שומע את המילים האלה, הייתי נלחם בעצמי להתעורר ואולי להספיק לראות את אותה אחת שאומרת אותם. 

אבל לא הצלחתי אף פעם. 

ביום שחזרתי להכרה מלאה אחרי הניתוח השני, המילים הפסיקו להופיע בחלומות שלי. פשוט נעלמו. 

ריח האוקיינוס נתן לריח של בית החולים לתפוס את מקומו וקול הסופרן חדל מלבקר בראש שלי. 

ביום הראשון שהסכימו לי לשבת, רק לחמש דקות, כל כך כאב לי אבל לא העזתי להתלונן. הגב שלי הרג אותי מכאב ורציתי לבכות. 

ואז שמעתי את המילים האלה שוב, בראש שלי. 

הסתכלתי מסביב וראיתי את אמא שלי עומדת בכניסה לחדר, וריח האוקיינוס שוב חזר להיות שם. חזק מתמיד.

הכאב התנדף ועבר באופן מיידי, תרופת קסם כזו.

וחיוך עלה לי על הפנים. "אמא.." אמרתי ופרסתי את הידיים לחיבוק. התנועה כאבה לי אבל זה לא עניין אותי באותו רגע.

ואמא באה ונכנסה לחיבוק שלי.

היא נראתה כמו תמיד, כמו שזכרתי אותה.

והיה לה את ריח האוקיינוס התמידי שלה, בושם שאבא הביא לה במתנה לפני חמש שנים ומאז היא משתמשת רק איתו. 

ורק אחר כך הבנתי שהמילים, היו התפילה התמידית שלה. 

כי היא אוהבת אותי.

ואז הבנתי כמה שאני הייתי לא הוגן ולקחתי את האהבה של אמא כמשהו מובן מאליו. איזו טעות נוראית. 

כי רק אמא, שבכלל לא מאמינה באלוהים ומגיל קטן לימדה אותי ואת האחים שלי על המפץ הגדול במקום על סיפור הבריאה, 

תשב ותתפלל לאלוהים שלא יקח את הילד שלה.