אם תשאלו אותי מה הם השמים האהובים עלי בעולם, אענה לכם שאלו הם השמים של המדבר בלילה. 

הייתי כל כך הרבה בפעמים במדבר וכל כך שנאתי את זה, את החול שנכנס לך לדרכי הנשימה ואת החום הנוראי הממיס לך את המוח. שנאתי את הקפור של הלילה שלא נתן לך להרדם. 

וככה יצא שמצאתי נחמה בשמים של הלילה במדבר. 

השקט והחושך המוחלט, איפשרו למליון כוכבים קטנים להיות גלויים לעין. ציור שנברא על ידי היקום. 

בעיר קשה לראות את זה, האורות של חיי הלילה מפריעים, גורמים לשמים להפוך לבלתי נראים. 

אני אוהב את הלילה במדבר, מזכיר לי תקופות יפות שאז היו נראות מזעזעות. הטירונות הארוכה יותר מידי והאימונים בסדיר.  

מזכירים לי את הסמל בטירונות, שלא אהב לישון בלילה ולא אהב לראות אנשים ישנים. 

המפק"צ בסדיר שהיה כישלון מוחלט בסדר ואירגון, והיה גורם לזה שכל התרגילים היו מתחילים רק בלילה ונגמרים בשעות המוקדות של הבוקר. 

אני זוכר את המסע סמל שהוקפצנו אליו באחד משבועות השטח. לא היה אף אחד שלא קילל לו את החיים. ועוד הכניסה שהוא דפק... וכמובן איך שהוא דפק אותי במסע, "בהצלחה לוי, אתה הכספיתון שלי." חיוך זדוני והקשר שהוכנס לי לתא בווסט. 

מסע של 10 קילומטרים היה בשבילי 20 קילומטרים. 

"רוץ למשנה 1, תביא ממנו סטיקלייט אדום." משנה 1 היה 3 קילומטרים מאחורינו. 

"רוץ למשנה 3, תשאל מה הוא רוצה ותגיד לו שילמד לדבר מובן בקשר." משנה 3 היה 2 קילומטרים לפנינו. 

היינו לוחמים, לא צנחנים או גבעתי. גם לא אייזו סיירת או שייטת. סתם לוחמים שאף אחד לא סופר ממטר, שאף תיכוניסט לא שואף להגיע לשם. מהיחידות האלה שכשאתה מתמיין אליהן "בטעות", אתה שואל את עצמך "מה זה בכלל? מישהו שמע על זה פעם?" 

וביום הראשון בטירונות אין לך מוטיבציה בשיט. בטוח שאתה צריך להיות בטירונות של סיירת מטכ"ל ולא כאן.

אבל עם הזמן, אתה מוצא את עצמך מתאהב במקום שהגעת אליו. "בחטיבה פח" הזו, כמו שכולם קוראים לה. ומוצא את עצמך אומר תודה שהגעת לשם ולא לסיירת. 

ואתה מתאהב ביצורים השבורים שאתה משרת איתם. ודיר באלאק מישהו יקרא לך ג'ובניק. אתה תפוצץ לו את הפרצוף ותשב בכלא עם חיוך. 

ואתה תשב בלילה אחרי שירדת מאיזו יזומה מונפצת מהתחת, עם החברים שלך בפינת עישון המאולתרת במוצב, ותשכח שאתה צריך לישון. כי טוב לך. לשינה בורחים אלה שרע להם. 

ואז מגיע הרגע שהכל נגמר.

כשאתה שוב נופל על הגב כמו בטירונות, רק הפעם זה לא כי התעפלת בגלל שהסמל שלך מניאק, הפעם זה כי המחבל היה מניאק. 

רק כדור אחד מספיק להפיל אותך. 

ורק כדור אחד המכוון מספיק טוב, או כדור שבכלל לא היה מכוון ופגע בך בטעות, גורם לך לקוות שתמות. 

כשאתה חוטף כדור, זה לא כואב כמו שזה צורב ושורף לך את העור, את השרירים, הבשר והעצמות מבפנים. 

אתה מרגיש את חום הגוף שלך עולה ואתה מזיע. שמישהו יוציא אותך מהמדורה הדמיונית שנפלת לתוכה. אתה בטוח שכל הדם התאדה לך מהגוף, שהמערכות שלך קורסות כי לא נשארו לך נוזלים בגוף. 

"רון י'בן זונה אני רוצח אותך אם אתה מת לי פה!" אני שומע את גבאי צועק. גאון הדור שלנו תמיד סרב להשתמש בהגיון. 

"נשבע אני מזיין את אמא שלך אם אתה מת!" צועק שוב והאירוניה כמעט מצליחה לגרום לי לצחוק. 

ברקע אני שומע צעות בערבית ועברית, הכל ביחד. 

מישהו זרק רימון גז והרוח מעיפה את זה לכיוון שלי. 

פצטול נורה לאוויר כדי שנראה מה הולך בחושך. שאף אחד לא יפתיע מהמטעים מאחורינו. 

הלמים נזרקים מכל עבר. 

ויריות. האוזניים שלי מצלצלות וכל כך כואב לי. 

מי בכלל צריך לבקר בסג'עיה ורפיח כשיש אקשן באיו"ש? 

אני ממשיך לרחף בקו הדמיונות שלי, הכל רק כדי לא לחשוב על המחדל הנוראי שקרה כאן. ואיזה תחקיר מזעזע מחכה לי אם אני אצא מכל זה בחיים. 

איך לעזאזל פספסנו כל כך הרבה פרטים על המבוקש שלנו? 

ובעיקר, איך פספסנו את העובדה שהיה לו מקור מודיעין על המעצר שתכננו לו. 

כמעט צחקתי כשחשבתי שאם "בצלם" היו כאן, הם היו מצלמים הכל ומראים לעולם איזה בני זונות אנחנו. ואולי אנחנו בני זונות על אמת, אבל הם לא פחות מאיתנו.

ובצלם היו מספרים שזה מגיע לנו, החיילים, כל החרא הזה. וכמה מסכנים הפלסטינים. 

ואולי הפלסטינים באמת מסכנים, התושבים לא אשמים שזה הממשל שלהם. מה אשמתם שחמאס שולט בהם?

אבל גם אני לא אשם בזה. אף אחד לא אשם. 

אז למה אני נענש? 

ואני שוכב ומסתכל על השמים. הגז עדין מערפל את כל הזירה.

אבל השמים באמת היו יפהפיים באותו לילה.