ואז אני אפסיק לחשוב עליך.
עד אז אני מרוקנת את עצמי לתוך המרחב הוירטואלי הזה.
אם הייתי יכולה להיות הכי כנה איתך מבלי לדאוג מההשלכות של המילים שלי עליך, בלי לפחד שהרגשות שלי ישתנו ויעלמו פתאום ואת תישארי עם סימני שאלה, כמו שקרה כבר פעמים רבות בעברנו, אז הייתי אומרת לך שכבר שלוש שנים תמימות כמעט ולא עובר יום בו אני לא חושבת עליך. היית מאמינה?
היו חודשים אינטנסיביים פחות, בהם הרגשתי בבירור שזה לא אמיתי, שהמוח שלי פשוט משטה בי. אבל מרבית הזמן זה אינטנסיבי מאוד, כולל חלומות כל כך מציאותיים שמרעידים לי את האדמה מתחת לרגליים.
הייתי אומרת לך שאני מרגישה כל כך הרבה דברים אבל בעיקר מועקה גדולה וחלל גדול שנפער בי ורק מחכה להתמלא. והוא התמלא, לפני שלושה שבועות כששוב עשינו את הסאשן הדו-שנתי שלנו של - ליצור קשר, לדבר באינטנסיביות מטורפת כמה ימים כאילו אין שום דבר אחר בעולם, להיות כנות עד כאב ואז כמו תמיד להתפוצץ אחת על השנייה ולהחליט שאסור לנו להיות בקשר.
ברגעים שלפני הפיצוץ הרגשתי שוב איך זה מרגיש לחיות. איך זה מרגיש להיות אני. כאילו ישנתי שנים שלמות וחלמתי חלומות דהויים, פשוטים ורגועים ופתאום התעוררתי לעולם שכולו צבעים עזים, מורכבים וסוערים.
הייתי אומרת לך שבמילותייך האחרונות שברת לי את הלב, בפעם הראשונה. אחרי שאני שברתי לך אותו עשרות פעמים לפני.
קיוויתי שכשאראה אותך שוב אדע את התשובות לכל השאלות שלי, אבל לקחת את זה ממני וכל שנותר לי הוא לנסות להבין בעצמי ואני פשוט לא מצליחה.
הייתי אומרת לך שאני לא יודעת אם כל מה שאני מרגישה אמיתי, כי אני כבר לא באמת מכירה אותך היום וכל מה שנותר לי ממך הוא זיכרון של תשוקה מטורפת וחשמל באוויר וחפירות מתמשכות שתמיד גרמו לי לחשוב שרק את מבינה באמת את מי שאני. ומה עם זכרונות אחרים? כאלה בהם הרגשתי חנוקה איתך, בהם עבר לי אחרי שקיבלתי מה שרציתי ממך.
מפחיד אותי לחשוב שרגש כל כך חזק ומכלה כמו זה שאני מרגישה עכשיו, יכול בעצם להיות רק תעתוע של תת המודע שלי שאולי משתמש בך כדי לאותת לי על חוסר כלשהו שלא קשור אליך בכלל.
הייתי צועקת עליך שאיך לא הצעת לי פוליאמוריה כשידעת בבירור שהדבר היחיד שמונע ממני להיות איתך זה הצורך לחוות את כל מה שיש שם בחוץ. יכולנו לעשות את זה ביחד. ועכשיו את עושה בדיוק את זה עם מישהי אחרת.
ולמה תמיד בחרת להסתתר מאחורי האמת ולא להגיד את הכל עד הסוף ובמקום זה תמיד ניסית לייפות את הדברים כדי שלא ישמעו נחרצים מדי או מטורפים מדי ורק במייל אחד כואב ופגוע אחרי 10 שנים שלמות העזת סוף סוף לכתוב באותיות בולד מוגדלות ״אני אוהבת אותך״. אבל אף פעם לא אמרת פנים מול פנים בלי ציניות את כל האמת.
הייתי אומרת לך שהייתי רוצה להחזיר את הזמן לאחת הנקודות האלה בהן יכולתי לתת לזה הזדמנות בנינו, ובאמת לנסות. אבל שזה באמת לא היה יכול לעבוד כמו שזה היה, כי עוד לא ידעתי מי אני ומה אני רוצה מהחיים ולא ידעתי להבדיל בין עיקר לטפל.
ושאני תמיד מדמיינת לעצמי שמתישהו בעתיד הרחוק יצטלבו דרכינו שוב ונוכל אולי להתחיל מהתחלה כשאנחנו בוגרות יותר, בלי כל הדרמה שהייתה חלק בלתי נפרד מאיתנו כל השנים.
אבל שאני גם יודעת שזה לא באמת אפשרי.
הייתי אומרת לך שאני כל כך שמחה שטוב לך. אבל באמת שמחה, ממקום אוהב ומקבל ומכיל.
ולא הייתי רוצה לקחת ממך שום דבר שעושה לך טוב.
בגלל זה אני לא אומרת כלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
QueerForeigner