הלב שלי על 200 ואני לא מצליחה לעצור אותו, כדור ברזל גדול בתוך הבטן מכביד על כל פעולות היום יום שלי
אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה, להפסיק לחשוב עליה
הרצון לגעת בה בוער בי ומבעיר אותי מבפנים, שורף, מכאיב כל כך
ואסור. כל כך אסור... ואני מרגישה שאני זקוקה לזה כמו אוויר לנשימה והמחשבה שאני לא יכולה גורמת לי באמת באמת לחוסר יכולת פיזי לנשום
למה שלא יהיה מותר? למה למה למה
היא עולה אלי לדירה שאשתכן בה בימים הספורים שלי בעיר הגדולה, אפילו שכבר הבהרתי לה שהיא לא תראה אותה מבפנים, זה מסוכן מידי וסביר מאוד שלא אשלוט בעצמי
אבל בפנטזיה היא עולה
ותוך רגעים אני מבינה שאני לא עומדת בזה ואומרת לה שהיא צריכה ללכת
אני ממש מרגישה פיזית בכאב גדול איך אני לא עומדת בזה, איך אני מתמגנטת אליה, איך חבלים בלתי נראים שיוצאים מתוך הבטן שלי מושכים אותי בחוזקה לכיוונה. אני שם עכשיו רק בדימיוני והיא לא באמת עומדת מולי ובכל זאת אני מרגישה אותם מושכים ומושכים וההתנגדות כל כך קשה
היא קמה ללכת ואני לא יכולה לתת לה, מרגישה את העולם כולו סוגר עלי, את הידיעה שזו ההזדמנות האחרונה, לפחות לכמה חודשים ארוכים. ועוד חודשים שלמים שמרגישים כמו שהרגשתי בשבועות האחרונים אני פשוט לא מסוגלת לשאת
אז אני משחררת את כל העול הזה שנקרא מוסריות והגינות, בוגדת באמון שניתן בי כי אני לא יכולה יותר. לא יכולה יותר לעמוד בזה
עומדת מולה רגע לפני שהיא עוזבת, מסתכלת לה בעיניים שכבר מבינות מהמבט שלי מה עומד לקרות
ואז בום, המתח החשמלי מתפרק בפיצוץ
מתנשקות בטירוף בטירוף בטירוף, הגוף נצמד הכי קרוב שאפשר, הלשון מגששת הכי עמוק שאפשר
קשה לי לנשום מרוב תשוקה
רוצה לגעת, לנשק, ללקק, לנשוך, להריח, להקשיב, להרגיש
להסתכל לה בעיניים, להיכנס לתוכה ולתאר לה בדיוק איך זה מרגיש להיות שם
לטבוע בין הרגליים שלה ולראות אותה מלמטה מתפתלת
לשכב מעליה, משולבות אחת בשניה כמו קשר שאי אפשר להתיר
כי ככה אנחנו
השנים עוברות והחיים ממשיכים והעולם סובב על צירו
ועדיין אי אפשר להתיר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
QueerForeigner