אני תמיד אומרת לה שהיא לא מכירה את כל הצדדים שבי. 
היא לא מבינה איך זה יתכן אחרי שנים של זוגיות ונעלבת, אפילו שאני מבהירה לה שיש צדדים שממש לא כדאי לה לראות.

היום היא קיבלה טעימה קטנה מהזונה המניפולטיבית האגואיסטית שאני, למרות שברור שהיא לא רואה את זה ככה עדיין. כי אני טובה במניפולציות שלי. 

והיא השניה... היא מכירה בעיקר את הצד הנוראי הזה וכל כך מעט מהצד השני ועדיין רוצה אותי בחיים שלה. איך? למה? את זה אני לא מבינה. ומה יקרה אם היא תראה את הצד השני? אולי זה יפוצץ לה את הבועה לגמרי. אין לדעת. חלק מאוד גדול בי מאמין שכן.

תמיד חייתי באיזו אשליה שאני בנאדם טוב, רגיש לזולת, מוסרי, הגון. זה הכל בולשיט. פעם עוד הייתי מוכנה לסבול כדי לעשות את הדבר הנכון. היום נראה שכבר אין לי כוחות יותר, אולי מתוך איזו הבנה שהחיים קצרים מידי, ועוד ממש מעט אהיה לא יותר מאבק מזויין מתעופף ברוח ואז מה זה ישנה אם עשיתי את הדבר הנכון?

חציתי את הגבול שהצבתי לעצמי, קו אדום בוהק בין רמיזות בסאב טקסט ובין אמירת מילים מפורשות. ואמרתי שם יותר מידי מילים מפורשות. כבר לא הצלחתי לשמור אותן בתוכי.

אז הייתי כנה וסיפרתי איך אני מרגישה כבר זמן מה, באופן יותר כללי ולא ספיציפי למעורבים בסיטואציה, כאילו שאם סיפרתי אז זה בסדר כי זה לא מאחורי הגב. זה לא בסדר. זה ממש לא בסדר. וזה שבר אותה. לאו דווקא שאני מרגישה כך אלא יותר שאני מסתובבת עם התחושה הזו כבר חודשים ארוכים, בתוך עולם משלי שאין לה מקום בו ואני לא משתפת אותה. 

היא צודקת, אין לי תגובת נגד, אני פשוט אנוכית ולא מסוגלת לחשוב על שום דבר חוץ מהרצונות והצרכים שלי. אבל באמת פיזית לא מסוגלת, לא שלא רוצה או לא מנסה.

כל החיים אני בונה והורסת רק כדי לבנות שוב. חשבתי שכשאתבגר ואלמד מה חשוב באמת - זה ישתנה. אבל עכשיו אני בוגרת. ויודעת מה חשוב באמת. ויותר מזה  - יודעת שיש לי את הדבר שחשוב באמת, אבל עדיין הורסת. 

כי אולי זו פשוט אני. 

ואולי אני צריכה פשוט לקבל את זה.