מבוסס על סיפור אמיתי

דיכאון קליני, אבחנה בה לא אובחנתי מעולם אך נראית ככפפה ליד בימים כמו היום. 

לפני כחודשיים, כשעזבתי מרצוני את המחלקה להפרעות אכילה- החלטתי שאיני זקוקה לאף רופא או אחות, או כדור או אנשור, או חוקים וכללים. איני זקוקה לדבר מלבד אהבה, אמרתי להם. 

לקחתי את המזוודה האדומה ויצאתי מהמחלקה בתחושת ניצחון על המערכת. הלכתי ישר לשירותים.

משפחתי נמנעה מלדבר על העניין אילו רק בכדי לא להודות בבעיה שעל הפרק, הרי היא תחלוף.

נותרתי לבדי בבית הריק- אחי בצבא, אימי עזבה לצורך התרחקות זמנית ממני ומצרכיי המיוחדים, ואילו אבי עזב כבר מזמן.

החלטתי לעלות קילו בשבוע.

משם ועד היום עליתי כבר 3.

לעלות במשקל נשמע כמו כמה חודשים של הנאה צרופה. לדאבוני איני יכולה לחשב את צריכת הקלוריות היומית שלי כשחלק בקיבה וחלק באסלה.

קלישאה מהלכת על רגליים רועדות, מאנורקסיה לבולימיה ולא פחות!