כבר התאבלתי עליך שלא תחזור יותר. סוג של השלמתי עם זה ואז חזרת. ואז לקח לי זמן לרצות לכתוב בך. כי לא היית פה כשהייתי צריכה אותך בלוג יקר שלי. אבל עכשיו הכל בסדר. קראתי את הפוסט האחרון שכתבתי פה כדי להתחבר מחדש. כתבתי שאני לא יודעת איך אעבור את החודשיים האלה. עכשיו פתחתי את היומן וקלטתי שנשארו עוד פחות משבועיים לסיום השנה. הרגע הזה שייחלתי לו כל כך. מגיע בצעדים ענק. הסטאז' יסתיים. ימי הלימודים שלי במכללת אורנים הסתיימו גם הם. מה נשאר? להגיש את המטלות שלי. עדיין לא הגשתי את הסמינריון בלשון. למה ? כי אין לי כוחות. אבל אמצא אותם. אין לי ברירה. ואני יודעת שה' יעזור לי. אני והוא. הוא ואני. אני שומעת את נרקיס ברגעים אלו. זמרת דתייה. אהבתי כבר כמה שירים שלה. גם את הקול שלה וגם את התוכן והלחן. "ענני כי אני אליך אקרא". אני קוראת לך הקדוש ברוך הוא שתעזור לי לסיים את התואר ואת המטלות שלי. ובנוסף אבקש את הדבר שאני מבקשת כבר שנים - תפגיש אותי עם הזיווג שלי, לו אני מייחלת כבר הרבה מאוד זמן. אני יודעת שאתה מבשל בשבילי משהו טוב. אני מצטערת שלפעמים אני פסימית. שלפעמים עוברת בי המחשבה המצמררת שאשאר לבד לנצח. אבל זה כי אני טיפשה ואני מקווה שתסלח לי. אתה לא תתן לי להשאר לבד... אני מבקשת גם בשביל החברות שלי הרווקות שמייחלות לזיווג הגון גם הן. אל תתן לאף בת ישראל שכמהה לזיווג להשאר לבד כי לא טוב היות האדם לבדו. אני מאמינה בך כל כך.
אז עוברות בי תחושות מוזרות. חשבתי שממש אהיה שמחה בשלב הזה של הפרידות מהתלמידים. אני מכינה להם את המתנות שקניתי להם (ספלים עם ממתקים). אני משקיעה.. שמה בצלופן, עם נצנצים, גוזרת, מדביקה, כותבת ברכות אישיות. אני כותבת להם פחות כמורה אלא כר'. חושבת על כל התהליך שעברתי עם כל אחד מהם. רוני, אוהד, שליו, עידו, תמר, גיא, איתי, אלה, אביב ותהל. 10 תלמידים כבדי שמיעה שלמדתי אותם מ-0. אני חושבת שהייתי להם מורה טובה גם כשהייתי אפוסת כוחות. אני חושבת שהייתי משמעותית להם ומליאתי את תפקידי בצורה הכי טובה שיכולתי. היום הייתה ישיבת סיכום לרוני. ההורים שלה נכחו, כלל יועצת בית הספר המחנכת ורכזת השילוב. בסוף הישיבה המחנכת אמרה לי תודה ואמרה שרוני זכתה. היא גרמה לי לדמוע. היא ריגשה אותי. מרגש אותי לדעת שיש אנשים שמעריכים אותי. ששמים לב לכמה אני מתאמצת. כמה אני משקיעה. אין לי ילדים עדיין אבל התלמידים הללו היו כמו הילדים שלי. השקעתי את כל מה שיכולתי להשקיע השנה והרבה מעבר בשבילם. חלק מההורים ומהצוות החינוכי העריכו אותי את זה וחלק לא. ואני בוחרת להתרכז באלה שכן. ומודה על כך.
בנוסף, הייתה לי שיחת סיכום עם נ' הרכזת שלי. שליוותה אותי בכל השנה הזו. היא תמיד הייתה שם לכל שאלה. היא זו שראיינה אותי בראיון עבודה יחד עם הביג בוסית. היא זו שהאמינה בי והתרשמה ממני לטובה. קיוויתי שלא אאכזב אותה כשאומר לה שאני עוזבת. אבל כן ראיתי שהיא התבאסה קצת. החמיא לי מאוד לדעת שהיא בנתה עליי להמשיך ללמד באזור שלי בשנה הבאה. עדיף שתהיה מאוכזבת מהסיבה הזו ולא מאחרת. מאוד נפתחתי בפנייה ואולי קצתי ותר מדיי. הסברתי לה שאני צריכה קצת חופש. שאני רוצה לנסות לעבור למרכז (שוק! לא ספרתי לך עדיין) ולנסות למצוא את דרכי שם. אני לא יודעת אם היא הבינה. ההורים שלי לא מבינים כל כך. אבל כן אני רוצה לצאת להרפתקה הזו. אני מפחדת ולפעמים מקבלת רגליי קרות ושוקלת להתקשר אלייה ולהגיד לה שאני רוצה להשאר בעבודה. אבל לא, בתוך תוכי כבר הבנתי מזמן שאני לא רוצה להיות מורה. לא כרגע. נחנקתי. מהתואר מהכל. אני צריכה חופש. אני צריכה לעבוד בעבודה אחרת שעושה לי טוב.
וככה במעבר חד - עוברת למרכז. מתי שהוא בפסח החלטתי על זה עם עצמי. הקאוצ'רית אמרה שזה רעיון טוב. אבל שהמטרה תהיה מתאימה. המטרה שלי היא לפתח חיי חברה. להכיר אנשים חדשים, למצוא עבודה חדשה בתחום אחר אוליי בהייטק. אני רוצה חיי חברה, ואולי אולי.. יגיע גם האחד שלי. ואת זה אני כותבת בספק גדול כי כולם דואגי להזכיר לי עד כמה לא רציניים הגברים בתל אביב. אבל אני מאמינה רק במשהו אחד בעולם הזה וקוראים לו בורא עולם. בורא עולם יחליט איפה אכיר אותו ומתי. ואני סומכת עליו בעיניים עצומות. אני יודעת שהוא יהיה איתי בכל החלטה שאקח ויעזור לי גם אם זה להתחיל את החיים מ-0. במקום חדש לגמרי.. המרכז.. עוברת לי צמרמורת בגוף כשאני חושבת על זה. לא יודעת אם זה יהיה בתל אביב או הרצלייה או רמת גן או גבעתיים. אין לי מושג. אבל אני חייבת לנסות את זה. ואם לא יהיה לי טוב אז לא קרה כלום. אמא ואבא יגידו לי "אמרתי לך" ואני אחטוף בראש אבל ככה לומדים. אור לי לתת לפחד לשתק אותי. הכל יהיה בסדר. נשימות עמוקות. אני בת 27, כבר גרתי לבד, אני יודעת לשאול את השאלות הנכונות, אני לא מפחדת מהתחלות חדשות. אני אסתדר. חברה חדשה מהבצ'אטה אמרה לי שהיא רואה אותי בורחת משם חזרה לצפון. למה? שאלתי. היא אמרה שאני כמוהה. כי היא ניסתה ולא היה לה טוב. כי אנחנו בנות הצפון והפריפרייה והמרכז הוא לא בשבילנו. אני לא בטוחה שאני לגמרי מסכימה איתה. אני חושבת שאני יכולה למצוא את עצמי מסתגלת שם. ברור שלא יהיה קל, וברור שאחטוף הלם תרבות על הבועה התל אביבית. וברור שאתרגז על יוקר המחייה וחוסר החנייה ועוד מליון ואחת דברים. אבל אני רוצה לקוות שגם אראה את הטוב. אני לא מחפשת לבלות 24/7 אבל כן לחוות חוויה שהיא קצת אחרת ממה שראיתי עד היום. לטעום עוד קצת את העולם. את ישראל. ומשם ה' גדול.
בלי קשר עברתי משבר עם המשפחה שלי. עם אמא שלי בפרט. אבל אין לי כוח לכתוב על זה. אסכם רק שהייתי אצל הקאוצ'רית שלי וספרתי לה והיא אמרה שאני צריכה להתבגר ולהפסק לבקר את ההורים שלי, לחנך אותם ולהגיד להם מה לעשות. ולהפסיק עם הכוחניות. לחיות איתם ככה ולא לצפות לכלום. כי אני כבר אדם בוגר והם לא חייבים לי כלום. להפסק להתייסר מהעובדה שהם ככה. לא לנסות לשנות אותם. ואני רוצה לגרום לזה לקרות.
עשיתי החלקה והשיער שלי חלק ויפה. אני עובדת בעבודה נוספת - עוזרת למפיקת אירועים בכל מיני אירועים שהיא עושה. היא משלמת לי שחור והיא מקסימה. זה לא יאמן איך כל פעם כשאני צריכה כסף ה' דואג לקשר אותי לאנשים הנכונים שאני פוגשת ממש ממש במקרה. זה פשוט מדהים מה כוחו של בורא עולם. אני אוהבת אותך אבא שבשמיים. תודה על הכל.
לילה טוב,
נערה מתבגרת