אני.. במשבר. התקופה הזו, היא נוראית.
נימאס לי ליכתוב רק פוסטים מגעילים ודיכאוניים.
אני שונת את זה, האמן לי. וגם לא נעים לי מהקוראים המעטים פה.
הריי, כמה אפשר לומר:"אל תידאגי, יהיה בסדר..זה יעבור.."?
לא הרבה.
אני צריכה לצאת מזה. לא יודעת איך.
זה הורג אותי. אני לא מבינה למה כשהידיד הכי טוב שלך שם
את הידיים שלו על המותניים שלך כדיי ללמד אותך תרגיל בסקייט,
זה נהפך ל"את נותת לו לגעת בך."?
למה.?למה? למה?
יש גבול מסויים עד כמה לא איכפת לי מה אנשים אחרים חושבים עליי.
ועד כמה אני יכולה להיות חזקה? הא?
עד כמה? דיי. אני לא אוהבת את זה.
אילו רק היה לי האומץ ליברוח. להשאיר את הבעיות ככה וליברוח.
רחוק...מאוד רחוק.. מכולם.
מהמישפחה, מהחברות, מהידידים, מהאיזור, מהבעיות מהכל.
אני לא רוצה להיות דיכאונית ועצובה. לא רוצה.
אני רוצה להיות אדם שמח. תמיד שמח.
לישמוח על היותי יהודייה. לישמוח שה' ברא אותי, ושאמא שלי
הצליחה ליסחוב אותי 9 חודשים בבטנה בלי ליגרום נזק.
לישמוח שאני נושמת. ובריאה.
להאחז בכל זה, ולדעת להתמודד עם הבעיות המפגרות שצצות משומקום.
אוקיי. זה רק משבר מפגר. אני חזקה, אני יכולה להתמודד עם זה.
זו רק תקופה. היא תעבור בקרוב. היא גם ככה נימשכה יותר מדיי זמן. הגיע הזמן שתיגמר.
כן היא תיגמר:) וכשהיא תיגמר, אהיה מאושרת.
עוד קצת...
אני אהיה שמחה. דני, תודה.
אני מקווה שהמשך החופש יהיה לי חביב:]
בסך הכל, שנה הבאה תהיה לי שנה משונה.
אגב, התקבלתי לאקדמיה.
אוהבת, רוז.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
