אני..מופתעת. אני, כל כך כל כך מאוכזבת.
אתם לא מתארים לעצמכם אנשים! אתם פשוט, לא.
אני אפילו לא יודעת ממה להתחיל!
אין מילים שיכולות לתאר כמה גרוע זה היה, ואני כ"כככ מתכוונת לזה!
אבל אני אשתדל לבטא את זה עד כמה שאני יכולה.
קמתי מוקדם בבוקר היום. בשביל לצאת לגייס ילדים מבצפר מסויים [כיתות ז',ח'] מטעם המד"צים.
קמתי בעשרים לעשר. מחלום מוזר, מפחיד, שאני לא זוכרת ממנו כימעט כלום. אבל זה לא חשוב.
סמכתי על אמא שתהיה בבית ותסיע אותי למקום המיפגש. לצערי, לא זכרתי
להודיע על זה מראש, ונידפקתי. התקשרתי למדריכה שלי והודעתי שאאחר מעט.
הלכתי ברגל, הגעתי.
בכל כיתה, העברנו מישחק קצרצר והודענו על הפעילות שתתקיים מהיום, בימיי רביעי בשעה 16:00-17:00.
הילדים שיתפו פעולה, הפגינו התלהבות, ולא זרקו לנו ת'פליירים מול הפרצוף כמו שציפיתי שיעשו.
אני ועוד 3 חברות שלי, שמחנו שזה המצב, וניפגשנו בבית של אחת מהן כדיי ליבנות את הפעולה.
בנינו אותה, השקענו במחשבה, והכל היה אמור להיות כל כך מושלם!
אבל שכחנו, אין כזה דבר "מושלם"-_-"
ציפינו לכמות קטנה של ילדים.. משום מה חשבנו אפילו על אפשרות שיגיעו רק בנות כי הן אלה שמתחברות יותר לתנועות נוער וכאלו.
חשבנו על אפשרות שיגיעו פחות מ-5 ילדים.
אבל לא ציפינו שלא יגיע אף חניך!!!!1
מאוחר יותר, ב3 וחצי, הגענו למועדון שוהם. שם בדרך כלל מתבצעות הפעולות. הגענו חצי שעה לנפיי כדיי להכין את הציוד והכל.
חיכינו, הזמן עבר...ועבר..ועבר... ובאמת, לא הגיע אף אחד, אבל אף אחד.
התיישבנו במעגל הכיסאות שאירגנו לכבודם, חסרות אונים, מאוכזבות, מיואשות, כועסות, ומנסות להבין- מה עשינו לא בסדר?
המדריכה שלנו קראה לנו, וביקשה שנכין את עצמנו לגיוסים נוספים שיערכו בשביל לימשוך את הילדים.
התחלנו לתכנן עם המד"בים [מדריכים בוגרים] פעילות שוקולד+היכרות כדיי לימשוך את תשומת ליבם של הילדים.
הזמן עבר, ולפתע ראינו חבורת בנים שדילגו לעברנו וצעקו "באנו למד"צים!!".
כל כךךךךךךך שמחנו והתלהבנו! לצערי, זה התהפך תוך פחות מדקה. כל הבהתלהבות והשימחה, הפכו להלם וייאוש.
הם.היו.נוראים!!!!!!!!!!!!11
כל כךךךך נוראים!!!! אתם אתם לא מתארים לעצמכם כמה נוראים הם היו!!! הם חבורת חיות מפלצתיות, לא מתקרבים מילה "בוגרים"
כל כך מפגרים חסריי חיים!!! הם לא היו בשקט אפילו לא לאלפית השנייה!
צרחו, הפכו לנו תכיסאות מול הפרצוף, לא נתנו להעביר מישחקים בשקט! גנבו לנו סוכריות! והציקו לנו עם כל מיני משפטים מפגרים.
"את פריקית נכון?! מה את משחקת אותה, אני יודע שאת פריקית!!" אדיוט אחד אמר לחברה שלי.
"את שמה עדשות נכון?" "לא." "מה לא? את כן שמה" "לא, אני לא." "את שמה עדשות! רואים! כןכן!" טמבל מפגר אחר אמר לחברה אחרת שלי.
הם רבו מכות מול הפרצוף שלנו, ניסו ליתלוש גבות לילד קטן שניכנע ללחץ חברתי מטומטם.
אני.. באמת שניסיתי להיות נחמדה. "דיי, בבקשה תהיו בשקט." "דיי.." "דיי.." "דיי..", ואז זה קרה:
דדדדדדייייייי!!!!!!!!!!!!!@#$#$%$&Y^U*I&I
צרחתי שם כמו מפגרת. הוצאתי את הגרון. והכי קטע, שזה אפילו לא היה שווה. הם לא אמורים להיות החניכים שלנו ביכלל.
היו כאלו מכיתות ו', היו מכיתות ה', היו יותר קטנים, היו מבצפר אחר, והם סתם אבל ממש ממש סתם באו לעשות לנו ת'מוות.
פאק, כואב לי הגרון. יופי לי. טיפשה.-_-"
אני..באמת חושבת שלא היה יכול להיות גרוע יותר. חבורת בבונים חסריי חיים. זה מה שהם. ואני לאאאאא[!!!!] מתכוונת להוציא ת'גרון שלי בפעם הבאה.
הם לא אנושיים! שובבים! מה הם חושבים?! שאנחנו מורים שלהם או משו!?!?
לאא!@ אנחנו רק מדריכים שלהם!!! וגם זה לא, כי גם להדריך הם לא נתנו לנו!!!
את השניי משחקים שהיו אמורים להיות מאוד מאוד מגניבים שהעברנו, הם הרסו. חברה שלי הייתה בהלם רוב הזמן, ובשלב מסויים,
היא התנתקה ממנו וניכנסה להתקפיי צחוק שהדביקו את שאר המדריכות כולל אותי.
מרוב שהיה גרוע, התחלתי ליצחוק. זה.."חוויה" שאני כניראה לעולם לא אשכח. וזה עצוב, באמת.
אני מאוכזבת. מהקבוצה, מעצמי, מהפעילות המגניבה שלא יצאה לפועל. אוף הם כאלה מניאקים><"
בסוף חיפפנו אותם. סידרנו הכל, והתיישבנו עם שני החיילים שלנו. והמד"בים שהקריאו לנו את המשוב.
הם התחילו עם זה שהם בעצם מכירים את הקבוצת בנים המטורפים האלו, והם תמיד באים. לכל פעולות המד"צים. לא משנה מה.
הם לא באו ביגלל הגיוסים שערכנו. המד"בים שיבחו את
הדרך בה התמודדנו איתם. הם הזכירו את ההיסטריות שליXD וצחקנו על זה כולם..XD
עכשיו זה באמת מצחיק.. אבל שם זה היה כל כך.. בלעט, ממש עצוב.
קיצור, שבוע הבא אנחנו נלך לגייס שוב. אני מקווה שאלו שאמורים להגיע באמת באמת יגיעו. אני באמת מקווה. הלוואיO:
בקשר להורים שלי, הם השלימו. וכמו שאמרתי, אני אתמוך בדרך שאמי תחליט ליפעול בה לא משנה מה.
אני ממש אבל ממש לא אתפלא אם הם יריבו בעוד יומיים שוב. ואמא שלי תירצה להתגרש שוב. זה ביכלל לא יפתיע אותי.
ההיפך, אני מצפה לזה.
אני ממש עייפה.. כל כך עייפה. כל כך מתגעגעת לאהוב שלי. לא דיברנו כימעט כל היום. ולא סיפרתי לו על כל זה,
כי הוא ממש ממש ציפה לזה. הוא ידע שאתמוטט. הוא ממש ידעXD הוא ידע שאני לא אצליח להתמודד עם המצב של ילדים
שובבים כאלו כמו שצריך. ואני. שונאת שאומרים לי :"אמרתי לך!!" אז.. טוב. שיהיה.
אני אחבק את מי שיקרא את כל זהXD
3> ליל מנוחחחהה שיהיה לכם אנשי-ישרא יקרים.
אוהבת, נערה מתבגרת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
