טוב אז חזרתי לא מזמן מפעילות על השואה במד"צים. ולאחר זמן מה, החלטתי שהגיע הזמן לעדכן.
העדכון היום נועד לפרוק את כל מה שאני מרגישה לגביי השואה, ונועד להנציח את 6 מליון היהודים שנרצחו ע"י הנאצים [ה' ישלם להם] בשואה.
היום יום עצוב. ככה שאני לא מעוניינת לספר לכם כמה כיף היה לי בטיול השנתי בפוסט הזה.
היום, עם כל העייפות של הטיול [חזרתי אתמול בלילה] קמתי ב07:45, לבשתי חולצה לבנה וג'ינס והגעתי לטקס במתנ"ס.
אמנם באיחור של כמה דקות, אבל הגעתי. מה שהרבה אחרים מהשכבה לא עשו><
ת'אמת, חיים שלהם, החלטות שלהם. אבל לדעתי, המינימום שאפשר לעשות זה להגיע לטקס ולחלוק כאב
לזמן מאוד מסויים ומאוד קצר ביום יחיד ומיוחד.
הטקס היה מצמרר, אותי בכל אופן. איכשהו אני לא מתקשה להיכנס לזה ולהתעמק בכל מה שהיה שם, ההפיך.
זה קורה ממש מהר, עד כדיי כך שאני נאבדת שם, מפחדת, ומפסיקה לחשוב על זה.
על כל זה, כל האכזריות הזו, כל הרע הזה שעשו לעם היהודי, לנו. לי.
בחיים לא יכאב לי כמו שכאב להם, אבל כואב לי.
כואב לי על מוות של פאקינג 6 מליון יהודים, סתם ככה, כי שיעמם להיטלר הבן אלף הזה, שהחליט
שצריך להשמיד אותנו. שלא בא לו עליינו.
שהחליט שיהודים גרמנים צריכים למות כי הם חכמים, והם תופסים מקומות עבודה לגרמנים שהרבה יותר
משכילים, מלומדים, יפים, מושלמים מאיתנו.
פשוט, אין מילים. היום, כשהייתי לבד בבית, בזמןה צפירה, ביקשתי מה' שישמיד את כל הנאצים.
לא יודעת עד כמה צדקתי, או עד כמה טעיתי, אבל זה מה שהרגשתי.
שלא מגיע להם לחיות. ושאני לא מאמינה שעדיין יש כאלה.
אני חושבת שברגע שאראה נאצי, שמאמין באידיאולוגיה הנאצית וכל השיט, ויהיה לי אקדח/כלי נשק כלשהו בו זמנית-
יהיה לי האומץ לרצוח אותו.
וכל אלה שמכחישים את השואה, ארג. זה בכלל קשה לי לאמין. אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה כי אני ישר מתמלאת עצבים.
אני מקווה שאבינו, שבשמיים, לא יתן לזה לקרות לעולם.
שישמור עלינו, ויגן תמיד. שיהיה רחום וחנון, וידאג לנו לנצח.
אמן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
