וואו.. המ..הרגע סיימתי לצפות בסרט..המ אפילו קשה לי להגדיר.. סרט כל כך מרגש. קצת קשה לצפייה בקטעים מסויימים..
אולי פשוט אתן להם להתחיל להסביר..
לשרוד את החיים.
"דרמת אקשן מרתקת ומעוררת מחשבה, המבוססת על סיפורו האמיתי של דיטר דנגלר, בכיכובו של כריסטיאן בייל ("יוקרה"). מי שחלום חייו היה מאז ומעולם להיות טייס קרב בצבא ארה"ב, נלקח בשבי במהלך מלחמת וייטנאם כשמטוסו הופל מעל לאוס, בביצוע משימה שסווגה כסודית ביותר. במחנה השבויים פוגש דיטר לוחמים אמריקנים נוספים, נוכח כיצד בידודם ויאושם העבירו אותם על דעתם ומבין שאין לו עוד מה להפסיד. בעזרת כריזמה יוצאת דופן, תושייה רבה ורצון עז להימלט ולשרוד, הוא מארגן תוכנית בריחה נועזת. עכשיו כל שנותר הוא לשכנע את יתר השבויים לחבור אליו ולהאמין ביכולתם להצליח במשימה. זהו סרט על סיפורו המדהים של איש יוצא דופן ועל האינסטינקט החזק ביותר של הטבע האנושי - הרצון לשרוד. "
כדיי להבין וכדיי לדעת באמת מה הסרט הזה עושה לבנאדם, אתם חייבים לראות אותו.
כאילו..כמה פעמים יכול לעבור מסוק בלי לראות את החייל המסכן?
המון. אינסוף. ובפעם האחרונה, כשהם סוף סוף קלטו אותו, וזה לא היה כי הוא דימיין, פשוט.. התחלתי לבכות. משימחה.. ובקול.. וזה היה כל כך מרגש.
סוף סוף.. הוא יוכל לישון על מיטה נוחה, יפסיקו לענות אותו, הוא לא יצטרך לאכול נחש חי בשביל לא לגווע ברעב.
סוף סוף מצאו אותו ויוכלו לקחת אותו הבייתה, מהג'ונגל הלא נודע.. סוף סוף למען ה'! סוף סוף. חיכיתי להרגע הזה כל הסרט.
וכשהוא הגיע.. פרצתי בבכי.
ואוו, ולחשוב שזה מה עובר על החיילים שלנו.. על השבויים שלנו..
מעורר בי צמרמורת, וממלא את עיניי בדמעות.
ואם כבר, אנצל את הפוסט הזה שמוקדש לכל החיילים שלנו, לאחל להם לכולם חיים ארוכים, שה' ישמור ויגן עלייהם אמן ואמן.
הטקס היום היה מרגש.. ושוב, הכלב שלי התשגע, בכה וילל בצורה כ"כ מצחיקה בזמן הצפירה. בגלל המפגר הזה כמעט צחקתי><
היה כל כך הרבה בלאגן עם ההסעות לעפולה היום בלילה. עד כדיי כך שכבר ירד לי כל החשקS:
בא לי להישאר פה, בעיר המעפנה שלי וזהו. או אפילו סתם לטייל לבד. אין לי חשק לחגוג.
אני עצובה כזאת... לא יודעת למה. או שכן? טוב די. יהיה כיף היום..קרן פלס והיהודים מופיעים....
ויהיה כיף ומצחיק כי 2 החברות הכי טובות שלי יוצאות איתי...
כן כן..יהיה.
עד כאן להיום, תגיבו ביצ'ס. [מוהאהא, תמיד רציתי לכתוב את זה:P]