מספר דברים מטרידים אותי בזמן האחרון.
אני מבולבלת. כל כך .
תמיד הייתי בעד גירושים של ההורים שלי. הם שניי בני אדם, [אחד מהם הוא פסיכי שלא באשמתו] ששונאים אחד את השנייה.
תמיד רציתי. חשבתי לעצמי, "אז אוקיי, לא יהיה לי חדר משלי, לא יקנו לי כל מה שבא לי, יהיה לנו בית קטן יותר, ונחשוב יותר מפעמיים
לפני שאנחנו מחליטים לבזבז סכום של כסף על מוצר כלשהוא, אז? זה לא נורא, בשביל האושר של אמי, אני מוכנה לוותר על הכל.".
אתמול נדרתי נדר. נדר לקדוש-ברוך-הוא.
שלעולם, אבל לעולם לא אסכים לעלות על רכב בו נימצאים שניי הוריי בוז זמנית.
לעולם.
חשתי בסכנת חיים לבניי משפחתי אתמול. כשנסענו לבית החולים בעפולה, לעשות צילומים לאחיי.
התפללתי שנחזור בשלום הבייתה.
כשירדתי מהרכב, בכיתי. חיבקתי את אחי הקטן. והוא חיבק אותי, הוא ריחם עליי המיסכן.
"אמא, ר' אוהבת אותי." הוא אמר.
חשתי בכאב עצום. עיניי התמלאו דמעות פעם נוספת.
עם כל הכעס שיש לי לאמא שלי ליפעמים, אני אוהבת אותה. הריי היא אמא.
אתמול, היא הייתה כ"כ מושפלת. בחיים לא ראיתי אותה ככה. ואבא שלי, הכלב הזה. ה' ידאג להעניש אותו.
ביקשתי ממנה שתתגרש ממנו. היא תמיד ידעה שזה מה שאני רוצה. אבל הפעם, חזרתי על זה, ואמרתי לה את זה מספר פעמים.
"אמא, אני רוצה שתתגרשי ממנו! למה לך לחיות עם אדם כזה? בשביל הכסף? אנחנו לא צריכים את הכסף שלו!"
"אמא, תתגרשי ממנו, אני לא רוצה לחיות עם אדם כזה."
"אמא, תתגרשי ממנו." היא הנהנה בראשה.
היום קמתי ונוכחתי לדעת, שהשעה היא 10:29.
הבית היה רייק ומבולגן. הייתי לבד.
שטפתי פנים וציחצחתי שיניים, הדלקתי את הטלווזיה, הכנתי לי תה ופרוסת לחם עם חביתה שהייתה מונחת לה על המחבת.
הזמן עבר, והטלפון צילצל. זה היה אבא שלי. הוא שאל אם אמא בבית, והשבתי שלא. ואז הוא שאל אם היא לקחה פלאפון, והתשובה הייתה חיובית.
אבל זה לא היה משנה במילא. הוא היה כבוי. מאוחר יותר התברר לי שהסוללה שלו ניגמרה.
הזמן עבר, אמא לא ענתה להודעות, ולא כלום. דאגתי נורא.
לאן היא כבר יכולה ללכת לכ"כ הרבה זמן? חשבתי מעט, קישרתי, והיה לי ניחוש שהתברר כמוצלח כשהיא הגיעה.
חיבקתי אותה. "אמא, איפה היית? דאגתי לך."
"רצית שיהיה לזה סוף, לא?"
-אין תגובה-
"הלכתי לרבנות בחיפה."
ואז, באותה שנייה, הכל היה מבולבל..לא אמיתי..מוזר..שונה.
היא כבר עשתה את זה בעבר. אבל זה הסתדר בינייהם. הפעם היא מתכוונת ללכת על זה עד הסוף.
אני. מבולבלת. זה מה שבאמת צריך ליקרות?
ואם לא יהיה לי אינטרנט? מה אעשה בלעדיך בלוג שלי?
הריי אמא לא עובדת. היא תיצטרך לימצוא עבודה. אבל כמה היא כבר תרוויח?
מספיק בשביל לממן לי אינטרנט? ופלאפון?
הריי היא תצטרך לממן הוצאות הרבה יותר הכרחיות לקיומיינו. כמו חשמל, מיים, שכר דירה, קניות סופר, מכולת, טלפון ועוד המון שאני בעצמי
לא מסוגלת לחשוב עלייהן כרגע. ואחי? הקטן? הריי ברור לי לגמריי שהוא עדיין לא הספיק לישנוא את אבא שלי. הוא לא חיי מספיק שנים
בשביל זה. הוא יהיה חסר לו. הוא יצטרך דמות אבהית, גם אם היא לא מושלמת בשביל להתחנך בצורה נבונה.
זה לא שאבא שלי הועיל עד עכשיו. הוא רק פינק אותו, וקנה לו מה שיתחשק לו.
עם השנים, גיליתי שאבא שלי מהווה רק מקור פרנסה עבורי.
השתדלתי לכבד אותו עד כמה שאני יכולה. להעלים כל מחשבונת קטנה לקלל אותו. באמת שהשתדלתי, עד כמה שאני יכולה.
נילחמתי בזה. אבל יש רגעים שפשוט אי אפשר. אני לא רוצה לישנוא אותו. אני רק רוצה שאמא תהיה מאושרת. ואם מה שנחוץ זה גירושים, אז זה מה
שיקרה.
האם ה' יסלח לי? הריי בזה הרגע, איני מכבדת את אבי. אני מדברת עליו רעות. אבל זה גורם לי להרגיש טוב. אני אגואיסטית. האם זה אנושי?
מה קורה לי? אני מבולבלת. המחשבות על העתיד הקרוב, מעוררות בי בילבול נפשי. אני לא יודעת להגדיר את המצב רוח שלי. אני שמחה.?
עצובה? כועסת? המומה? אני.לא.יודעת.
מה יקרה? האם טעיתי כשעודדתי את אמי להתגרש ממנו? הם ישלימו? היא תפסיק את התהליך עוד לפניי שהוא יתחיל כמו בפעם הקודמת?
זה מה שיקרה? מתי אדע את כל התשובות לשאלות הללו לעזאזל?! אני צריכה תשובות. אניי רוצה תשובות. כדיי להכין את עצמי.
כדיי לדעת איך ליפעול. להתכונן. לא להיות מופתעת. לא להיות סקרנית כל כך.
אני מרחמת כל כך מהר על אנשים. אבא שלי הוא אחד מהם. אני בטוחה ב200% שהוא מיצטער על מה שהוא עשה אתמול. אבל הוא עשה.
הוא טעה. ועל טעויות משלמים. מצד שני, כמה אפשר ליטעות? הפעם הוא באמת עבר את הגבול. זה בלתי ניסלח. אם אמא לא תעשה כלום, זה יחשב כמו כל ריב
אחר שהיה להם, למרות שהוא לא באמת כמו כל ריב אחר. הם לא ידברו תקופה מסויימת, חודש נגיד, ואז מה? הם ישלימו. היא תתרכך, היא תיסלח לו.
זה לא יכול ליקרות. זה לא יקרה. בעצם. מי אני שאקבע? אמא תחליט. מה שהיא תחליט, יתקבל עליי. אתמוך בה בכל דרך שהיא תבחר ליפעול בה.
המחשבות האלו, לא עוזבות אותי. אין לי תאבון. היא מנסה להכריח אותי לאכול. אבל אין לי.
לא רוצה לאכול, לא רוצה כלום. בעצם כן רוצה. רוצה לדעת את התשובות לכל השאלות הארורות האלו. רוצה. למזלי זה רק עיניין של זמן.
עם הזמן, התשובות יתגלו. אני מקווה שהן יספקו את הנפש שלי. בתקווה שלא אספיק לחשוב על שאלות אחרות בנושא אחר.
הפוסט ממש ארוך. אני בספק אם יותר משניי אנשים יקראו אותו. אני רוצה להעביר את הבלוג כתובת בקרוב. לא נוח לי.
בכל מיקרה, תייעצו לי. תייעצו לי בלוגרים יקרים. בבקשה.
בהמשך היום, חשתי בצורך עז ליראות את אהובי. אמא לא הייתה ממש בעד, אבל הבינה. יצאתי מהבית והודעתי על בואי.
הוא הצליח להשכיח ממני את הכל. הוא באמת עשה את הבלתי אפשרי. הרגשתי מאושרת ומוגנת לצידו. היה לנו כיף מאוד.
סוף סוף ראיתי את החצי השני של שודדי הקארביים הראשון. והוא שוב ניצח אותי בספיד. מה שגורם לי להוסיף עוד מטלה שעליי
לבצע ברשימת ה"טו דו"- לנצח את דני בספיד.
תודה לך אהובי. 3>
עד כאן להיום. נערה מתבגרת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
