-My Diary-

הבוקר של היום היה מוזר. כאילו, אם אפשר לומר את המילה "כיף" כמשדברים על בצפר, זה או כשיש ציונים טובים, או שמתבטלים שיעורים..

אז היום סוף סוף אמרו לנו להתחיל ב-09:45, אבל מה?

אני החלטתי לשכוח את זה.. קמתי ב-7:20, התלבשתי, וברגע שהכנסתי את מברשת השיניים לפה קלטתי מה אני עושה.

סיננתי קללה וחזרתי למיטה עם הבגדים והכל.

החורף כבר פה. אפשר להרגיש אותו. בעיקר בדרך לבצפר דרך הדמעות שזולגות מבלי שאצטרך למצמץ.

אז.. מסתבר שהתחלנו מלחמה קטנה עם חברינו הערבים. מלחמה שהייתה מאז ומעולם. מלחמה שלא תפסק בקרוב.

מלחמה מוצדקת. כי נמאס. שה' ישמור ויגן ויציל ויעזור לכל החיילים שלנו, שכל פעולה שלהם תסתיים בהצלחה ושאם יהיו נפגעים ומתים, אז שיהיו רק מהצד שלהם.

אני  100% בעד ההתקפה על עזה. אני חושבת שהם כבר עברו את הגבול, ומזמן. חטפו לנו חיילים, המשיכו עם הרקטות שלהם למרות ההפסקת אש מצידנו,

ודיי, מספיק! הגיע הזמן לעשות משו נגד. להראות לתושבים שיש מי שדואג. להראות להם מי אנחנו. שה' לצידנו. אני מאמינה, שארץ ישראל שייכת לנו.

ואך ורק לנו. ארץ ישראל היא מדינה ל-י-ה-ו-ד-י-ם. זו המדינה היחידה שלנו. ונהיא ניתנה לנו בזכות! זכות מלאה ששייכת לנו.

אנלא רואה מה יצא לנו מזה שנמשיך לשתוק וניתן להם להפציץ אותנו ולהרוג לנו אנשים, מצטערת. כל הכבוד לצה"ל, על ההחלטה הזו לעשות סוף סוף משו בנדון, זה מה שיש לי להגיד.

אז איך היה החופש? החופש היה לי מעולה. אבל קצר מדיי. נסעתי לחן סוף סוף [היה כרוך בלשקר לאמא, אבל נחשו מה? אני ממש ממש לא מצטערת על זה]. והיה לי ממש כיף. כפר תבור עדיין חור, אבל אחלה חור:]

טחנתי סופגניות, וספינג', עזרתי לחגוג לאחותי יומולדת וגם קניתי לה מתנות. [השקעתי 50 ש"ח ואני עדיין לא יודעת אם היא שווה את זה, אבל כבר מאוחר מדיי].

עשינו לאבא מסיבת הפתעה- הוא כבר בן 43, איזה כיף.

נסעתי לראות את הסרט "דמדומים" עם חברות בקולנוע, והייתי בשני ימי הולדת של 2 חברות טובות. בסך הכל, הספקתי לא מעט יחסית לשבוע אחד.

אני ממש עצובה לחזור ללמוד. הסיוט חוזר. חזרנו לשיעורי הבית, חזרנו למבחנים, לבחנים, לעבודות, וללחץ המטורף. חזרנו לתגבורים במתמטיקה של 005,

003, לתגבורים בכימייה עם מ', ולתגבורים בכימייה עם ה. חזרנו לעייפות. למקום הישיבה בסוף הכיתה. זה שממנו אפשר להשקיף על כולם. כל אחד במה הוא עסוק. כל שיחה, כל רישרוש, כל צחוק, גיחגוח- אני רואה, ושומעת. עשרות ראשים מסתירים לי את הלוח. אפשר להירדם ואף אחד לא ישים לב. קשה להקשיב.

אני מתעסקת בשטויות. סופרת כל דקה ושנייה עד לצילצול. אוספת את החפצים במהירות וממשיכה את היום. מזל שרק בכיתת האם שלנו אני יושבת בסוף,

אחרת ה' יודע אילו ציונים היו לי ברבעון הקרוב.

אז מה?.. שנה לועזית חדשה?

כמו כל שנה, כולם מתווכחים עם כולם על אם ליהודים מותר לחגוג, או שבעצם אסור? ולמה קוראים לזה סילבסטר?

וכמו כמו שנה, בסוף מתברר שסילבסטר רצח יהודים, ולמען האמת הוא לא קשור בכלל לתחילתה של השנה הלועזית החדשה.

יש כאלה שיוצאים לחגוג את מוות היהודים שנרצחו , ויש כאלה שיוצאים לחגוג את תחילתה של השנה הלועזית החדשה.

ומה אני עושה ? אני.. אני נשארת בבית. ביקשתי מאמא לצאת לחברה. היא כמובן לא יכלה להסכים בלי להציב תנאי..

ועוד איזה תנאי. ב11 להיות בבית. אז אמרתי לה שלא צריך בכלל. והיא כמובן- טוב לה עם זה. היא לא רואה כמה עצובה זה עושה אותי. או שהיא רואה, ובוחרת להתעלם. זה הדבר הכי מגעיל שאמא יכולה לעשות לבת שלה. אמא רעה. רעהרעה.רעה. לא מבינה כלום מהחיים שלה. עושה לי כ"כ רע על הלב שזה מדהים.

נמאס לי כל פעם לבכות מאותה הסיבה.. אני שונאת שונאת את זה. אנלא רוצה לבכות יותר.. זה מפגר. כי כמה בנאדם יכול לבכות? זה לא שביקשתי לצאת

למועדון או החוצה, זה פאקינג בית של חברה. וכולן יהיו שם. ולכולן מרשים. אז למה לי לא? למה ? כל פעם אותן שאלות מזדיינות. וכל פעם, אני נשארת בלי תשובה. אין אף אחד שעונה לי. אני אוכלת את עצמי ונותרת חסרת אונים ומעוררת רחמים. אז אל תרחמו עליי, זה לא ממש יעזור.

אני..אין לי עוד מה להלחם איתה. אני מרימה ידיים. זה קשה לי כל פעם מחדש, אבל אני חזקה. אני חזקה...נכון? כן. זהו..עוד מעט..

עוד מעט זה יפסק.. בעזרת ה'. [וגם זה מציק עד כמה שזה חוזר על עצמו, הניחום העצמי הזה שלי].

יודעים מה עצוב? שהיום, בזמן שכל העולם ואחותו נמצאים מחוץ לבתים, לבושים יפה, מגונדרים, מחויכים, שמחים ומאושרים, חוגגים את השנה החדשה

בצרפתית על השנייה ה-60 שלפני השעה 00:00, אני אהיה שכובה במיטתי, ישנה עם פנים רטובות ומלוחות על גורלי המר.

ושוב, אנלא זקוקה לרחמים של אף אחד, תחסכו את זה ממני.

אני חושבת שדיי להיום.  רציתי לשים פה תמונה שלי, אבל אני נראת בה שמחה. שמחה מדיי למצבי הנוכחי. אולי בפעם אחרת.

שיהיה לילה טוב ושנה לועזית חדשה ומגניבה,  [באסה, צריך להתרגל לכתוב מעכשיו 2009 בתאריכים]

נערה מתבגרת. 3>

If it makes you happy It can't be that bad If it makes you happy Then why the hell are you so sad

טוב, אז הפוסט הזה יהיה הרבה יותר רגוע מהקודםXD

הפעם לא אספר על הצרחה שנתתי כדיי להוציא ת'עצבים מהגוף... לא.

אתחיל מזה שהיום הלכתי לראות את הסרט "דימדומים" עם עוד כמה חברות. איך היה הסרט?

במילה אחת- מדהים. סרט ממש טוב, אני לגמריי אהבתי. ללא ספק, האינטרנט ואמצע התקשורת עשו עבודה נפלאה הפעם..

ראיתי קטעים מהסרט בכל פאקינג מקום. באיסיקיו, באתר של המקושרים, ועוד כמה אתרים. עד שהחלטתי שאנצל את החופש ואלך לראות אותו!

קיצר, ממליצה לכולם ללכת לראות, סרט ממש יפה.

אחריי שראינו ת'סרט טיילנו קצת, והראתי להן עד כמה אני מושפעת מסרטיםXD

חוץ מזה, לראשונה בחיי, ראיתי זונה. כן כן, זונה אמיתית! לא היה קשה לזהותS: בדיוק אחרייה סרט הלכנו לשירותים וכשיצאנו ראינו אישה,

לבושה במעיל שחור עד אמצע התחתXD

שמעו, ראו לה את התחת!! XDD אני פשוט נקרעת.. שמתי לב שהיא סימנה עם העיניים למישו שחיכה ליידה ללכת לשירותים.ולצערי לא ראיתי את הפנים שלה,

הייתי בשוק מהתחתXDD

הנזק היחידי שיצא מהיום הזה הוא שביזבזתי 100 שקלים מכספי=[

הכסף שלי הולך ואוזל.. כל הכסף שעמלתי ועבדתי בשבילו בחופש הגדול..

עכשיו אני מבינה כמה קשה זה לבזבז כסף.. פעם, כשאמרתי לאמא "אמא תקני לי" והיא לא הסכימה, לא ממש הבנתי אותה.

אבל היום, הערך של הכסף ממש עלה בעיניי.. כואב לי על כל שקל שאני מבזבזתXD

אל זה לא מנע ממני לתרום כמה שקלים לעמותה שדואגת לילדים רעבים שאין לה מה לאכול בחנוכה..

מ-1900 שקל, נשארו לי 150 שקל בכיס, ועוד 500 שקל אצל אמא בבנק. אבל.. ה-500 שקל האלה כניראה ילכו לפולין..

אם אני אצא בכלל... הבנתי שאני חייבת להראות לאמא כמה זה חשוב לי, ולתת את ה-500 שקל האלה. אבל מה שמציק לי, שהוא שיש מצב שאנלא אטוס [אם

לא ישיגו לי מילגה] ואז ילכו לי איזה 300 שקל על ההכנהS:

אבל אסור לי לשכוח  שכסף בא, וכסף הולך. אז אני אעבוד שוב בחופש הגדול הבא... [אחלה דרך להעביר את החופש הגדול האחרון שנשאר ליS:].

קיצר, יהיה טוב.

תזכירו לי למה חשבתי שרישיון בגיל 17 זה מיותר? טעות חמורה בידי.

אז נכון שיש את כל הלחץ של הבגרויות והמבחנים, וכיתה י"א זו השנה הכי עמוסה, ובלה בלה בלה. נכון.

אבל, אין לכם מושג כמה בעיות זה היה פותר לי אתמול בלילה><

נאלצתי להוציא את אמא מהמיטה לכעוס עליי כי ביקשתי ממנה שתבוא לקחת אותי הבייתה מחברה..

היה לי קר, זה היה רחוק מהבית, הייתי עם עקבים וכאבו לי הרגליים, ירד גשם מעצבן, לא היה כסף למונית וגם לו היה, הנהג המטומטם אמר לנו

שהוא "לא יצא מהבית בשביל זה". אז לא הייתה ברירה.. התקשרתי אלייה, וידעתי שהיא תכעס בהתחלה אבל אח"כ תבין

שבאמת לא הייתה ברירה וטעויות כאלה קורות.

ובאמת זה מה שהיה.. אתמולב לילה היא קצת כעסה אבל היום בבוקר התנהגה כאילו לא קרה כלום אתמול..

רק חבל ש..חבל שאדם יקר וטיפש החליט לעשות לי ת'מוות ולהתנהג בטיפשות. רבנו. ולא כיף לי עם זה. הוא עשה משהו, כשהוא יודע שאם הוא יעשה אותו אני

מאוד אכעס ואנתק איתו קשר. וזה מה שהורג אותי. האגו שלו חשוב לו, יותר ממני, כניראה. וכשהוא אמר שאניה כי חשובה לו בעולם- הוא שיקר.

וגם כשהוא אמר שבחיים לא יקרה מצב שלא נדבר- הוא שיקר.

שקרן אחד. כן כן, אתה, שקרן. וזה לא שאם תדבר איתי עכשיו אני אדבר איתך. כי לי יש מילה. אני לא שיקרתי כשאמרתי שאם לא תעלה לאוטו אני לא אדבר איתך.

"אין בעיות, אין בעיות"- אמרת לי.

אני לא שוכחת ולעולם לא אשכח מה עשית בשבילי כשהייתי צריכה עזרה. כשהייתי צריכה מקום חם ונעים להיות בו.. כתף לבכות עלייה, אוכל.

ואני מודה על זה מאוד. אבל מאודד פגעת בי. בעיקר בהודעה המטומטמת הזו שלך:" אני כ"כ אוהב אותך אבל שונא אותך עכשיו באותה מידה".

לא מאמינה לכלום ממה שאתה אומר יותר. זהו זה.

החלטתי שמחר אנלא יוצאת. ב-22:00 יש אתה סרט "בופור", הסרט הטוב שקיבלתי עליו רק המלצות טובות. לא מאמינה עד שאראה אותו. מצטערת, אבל עדיין לא יצא לי

לראות סרט 1 טוב כשהשחקנים הם ישראלים. אני אראה ואכתוב ביקורת בקרוב.

לא כתסתי כאן על הצו ראשון שהיה לי לא מזמן, כי תיעדתי הכל בכתבה לעיתון ביה"ס. אולי אכתוב אותה פה מתי שהו..

ואני יודעת שבעוד כמה שנים אני אחזור לפוסט הזה ואקרא אותו, אז רציתי לציין את התאריך בו היה לי את הצו ראשון- 10/12/08.

דרך אגב, פגשתי את בר והיה ממש מגניב:)

אוף קורים לי כל מיני דברים שכשהם קורים, אני חושבת לעצמי "אוהה, כדאיי שאכתוב את זה בבלוג, זה רגע שכדיי לתעד", אבל אני תמיד איכשהו משלה את

עצמי שאני אזכור הכל..#@% וזה ממש משמ לא קורה. אני שוכחת מלא דברים..

פשוט טיפשי מצידי. זהו, מהיום אני מסתובבת עם פינקס!

חחחחחחחחח , לא.><"

בא לי חבר ערפד. תראו ת'סרט דימדומים, תבינוXD

טוב, אני סיימתי פה.

כדאיי שאלך לישון, מחר צריך לקום מוקדם ולנקות את הבית><"

נסיים עם קישור לשיר שרק הפזמון שלו יפה, כי מה לעשות, גם שירים כאלה יש.

http://www.youtube.com/watch?v=9yLnYO9gPMc

ולכבוד חנוכה (אני שמחה שסוף סוף חופש אגב, למרות התגבורים בכימייה שהיו לי היום, והמתמטיקה [חומר של 005, של שנה שעברה, סיוט.סיוט.סיוט]של אתמול על הבוקר), קבלו משו ממש יפה בעיניי:

http://www2.zippyshare.com/v/94383356/file.html- תיהנו.

יופי, עכשיו רק נשאר למצוא כותרת לכל השיט שכתבתי פה..

 טוב זהו זה..לילה טוב3>

כן, צרחתי. צרחתי כל כך חזק שהחרשתי לעצמי את האוזניים. [אני רק מקווה שהשכנים לא יבואו].

הייתי חייבת. יש בי כל כך הרבה עצבים..

מדהים כמה עצבים אפשר לעשות לבנאדם, פשוט מדהים.

כל כך הרבה שהייתי חייבת לצרוחחחחח חזזקקקקקקקקק.

מזל שאני פה לבד בבית.

הינה, זה שוב אותו הסיפור. שום הם מתייחסים אליי ככה. שוב. התקשרתי לאמא, ביקשתי, התחננתי, בכיתי, והיא מה?

היא ניתקה לי את הפלא בפרצוף.

התקשרתי שוב. אבל היא לא ענתה. ואז החלטתי לפנות לאבא. תגידו לי, בבקשה, למה החלטתי לעשות את זה??

למהה למען ה'?! הוא אי פעם פתר לי את הבעיות שלי? הוא אי פעם עזר לי? הקשיב לי? התחשב במה שאמרתי?

למה פתאום נזכרתי שהוא קיים והחלטתי לנסות לשכנע אותו הפעם? למה? למה השפלתי את עצמי?

למה ציפיתי? הא???

הייתי צריכה לדעת שזה לא ישתנה... "נו אבא, בבקשה, למה אתה ככה? למהה?" "ר' אני מנתק"- ניתוק.

סגרתי את הפלאפון, ואת עיניי בו זמנית. ואז הדמעות פשוט זלגו להן.

הרגשתי שאין לי עם מי לדבר. ניסיתי הכל. 2 הדלתות נסגרו.

הסתכלתי על הנוף שמעבר לגדר בית הספר. הייתי כמה דקות לבד. חשבתי לעצמי..

השלמתי עם זה שהם לא ירשו לי ללכת למועדון..

הבנתי שזה כבר לא בא ממקום של דאגה, כי על כל סיבה אחת למה לא לתת לי לצאת, נתתי 100 סיבות למה כן. ומה הם עשו?

התחמקו. ניתקו לי. התעלמו ממני. זה כבר רוע לב. זה לא בא ממקום של "לדאוג לבתש לנו, אנחנו אוהבים אותה". ממש לא. אחרת הם היו

מתאמצים לשכנע אותי שזה לטובתי. אבל הם קובעים עובדה וסוגרים ת'בסטה.

היה לי קשה.. אבל נלחמתי ברצונות שלי, ונכנעתי לרצונות שלהם. השלמתי עם זה. חזרתי לחברות שלי, וכבר היה צילצול.

לא יכולתי להתרכז, לא הבנתי כלום ממה שנלמד היום. אבא התקשר. סיננתי אותו. ואז גם אמא התקשרה, ולא עניתי לה.

שיסבלו. שיסבלו כמו שאני סובלת.

חיכיתי שהיום הזה כבר יגמר. רציתי רק להגיע הבייתה, להיכנס מתחת לשמיכה ולישון. לשכוח מהכל. וזה מה שהיה.

אבל מה? פתאום אמא שלי באה ואמרה לי שאבא שלי פתאום כן הרשה לי והתקשר כדיי להגיד לי שכן.

אני פשוט.. אני..מלאה בעצבים.. כל כך כועסת. כל כך. "אמא, הייתה סיבה לכך שהתקשרתי בזמן שהייתי בבצפר. הציעו לי להצטרף ל-2

הסעות כי הם רוצים לסגור את זה כבר עוד היום. למה נראלך שלא חיכיתי עד שאחזור הבייתה ורק אז אשאל אתכם? למה?!?!"

"לא נורא, תתקשרי עכשיו תגידי להם שאת בסוף באה". זה מה שהיא אמרה לי..

אחריי שהשלמתי עם זה שאני אוותר על זה ולא אצא למועדון בסוף..אחריי שאמרתי ל2 האנשיםש הציעו לי מקום בהסעה שלהם שאנלא אבוא, ואחריי שבכיתי, והתחננתי, וכעסתי, וכאב לי, וסבלתי, כל כך כל כך..

זה מה שהיא אמרה. יואו כמה אני שונאת אותה ברגעים אלו. מזל שהיא לא בבית. מזל שאף אחד לא בבית. הייתי מרביצה לה.

עם כל הכבוד שהם ההורים שלי, הסבל הזה שאני עוברת בגללם, לא שווה את זה..

תאמינו לי, אני מנסה לכבד אותם עד כמה שאפשר. אבל דיי כבר.. דיי..

לא רוצה עוד. אני יודעת שמה שאתם מבינים הוא שזה "רק מועדון" וזה יעבור, ואפשר להנות בהרבה דרכים, אבל בשבילי זה הרבה מעבר.

אני מושפלת.. נכנעתי לרצונות שלהם.. ומתי הם נזכרים לשנות את דעתם? אחריי שיצא לי המיץ.

אין לי כוח עוד. אין לי. אני נשבעת.. אני נשבעת, ונודרת נדר, שאני לעולם לעולם ועד לא אעשה זאת לילדיי..

אני מבטיחה. לנצח.

העצבים בגוף שלי לא עברו.. אז צרחתי. פשוט צרחתי. כי אין לי משו טוב יותר לעשות.

[גם לא להתכונן לבוחן במתמטיקה.]