אני בת 24 ותישע דקות כבר. אני זוכרת מפעם כשחשבתי על משפחה אז אמרתי שאני רוצה להתחתן בגיל 24 ולהביא ילד בגיל 25. 

לפני 24 זה תמיד היה מוקדם מדי לדעתי וסביבות ה30 כבר מאוחר, כבר בשנה וחצי האחרונות מצאתי את עצמי חושבת על זה אבל הכל עדיין נראה מפחיד ורחוק, אבל האמת שמבלי לתכנן בכלל מצאתי את עצמי עובדת בסביבת ילדים בזמן האחרון והרצון הזה מתחיל להתפתח בצורה רצינית. חתונה מבחינתי היא דבר בעייתי כי זוגיות מעולם לא הייתה התחום החזק אצלי, זה תמיד היה מלחמת עולם, מלחמת רצונות, מלחמת פרידות, הסתכלות על אחרים, ובכלל זוגיות מאוד לא בוגרת, מאוד טינאייג'רית ומלאת סערות.

אני חושבת (ומקווה בעיקר) שהרצון להביא ילדים והרצון לא לגדל אותם לבד(גם כלכלית וגם נפשית) יסדר לי את ההתנהגות בזוגיות, יהפוך אותה ליציבה ובכלל יקים איזשהו רצון ליציבות.. כי בינינו משפחה יציבה אני כן מעוניינת לגדל. כשזה היה "רק חבר" זה תמיד התבלגן לי, בטח בגלל הדימויים מהטלוויזיה ומסרים למיניהם שקיבלתי.

היום אני באמת מתחילה לחשוב על עצמי כאמא, על איך הילדים יהיו, מה הקשיים, מה צריך בשביל זה, מה טוב בזה, מה הדפוסים, ואיך בכלל נכנסים לכל הדבר הנורא גדול הזה. בתכלס להיכנס למחשבות על זה זה לא קשה כי הסביבה שלי כבר ממש בתוך זה, רוב הבנות בלימודים כבר נשואות\בהריון\עם ילדים, וגם בעבודה, ובכלל בכל מקום אני רק רואה את התא המשפחתי הזה. וזה לא "הם! האנשים הגדולים ממני" זה אנשים בגיל שלי, ברמת שיחה שלי, באותם תחומי עניין שלי, ואפילו קטנים ממני. ובינינו, אפילו חבר שלי מזכיר את זה מדי פעם, הוא מפוחד ולא סגור על מה שהוא אומר אבל הוא מזכיר.

אני באמת חושבת שאיך שתפסתי זוגיות והתוצאה שהייתה בשטח היא שונה שנות אור מאיך שאני רואה משפחה. בזוגיות בלבד זה מסובך ודפוק ונוראי, זה למעלה ולמטה עם הרבה טררם בדרך, ומשפחה זה פרקטי מבחינתי, זה מאוגד, כמו עבודה, אין דבר כזה בלאגן, אין דבר כזה מבחינתי לשחק בזה. וזה מצחיק כי דווקא מהמצב הזה אני אמורה להגיע לחתונה ואז להקמת משפחה, ממצב של זוגיות מוקדמת טובה. אני חושבת (ומקווה) שבתור אמא אני אהיה הרבה יותר מפוקסת בתור בת-זוג, או לפחות שאני נורא נורא ארצה כבר להיות אמא. שאני יפנים שהדרמות באמת רק יפריעו וזה יהיה זמן להיות פרקטים. וכל הזמן הרגשתי שהצד השני בזוגיות רוצה שאני אהיה יציבה אבל אפעם לא הבנתי בשביל מה, תמיד ראיתי את זה כמשהו של ריגוש. תמיד ראיתי את זה זמני ושזה הזמן לחוות ולהיות חופשי ולהתנסות, ולא יודעת לעשות את כל הדברים שאי אפשר כשאתה במשפחה יציבה. את כל הלפני. {אבל בינינו מעולם לא הייתי טובה בלעשות את ה"חופשיות לפני" לא טיול לפני החיים הגדולים, ולא שום שטות אחרת, תמיד ידעתי רק להיכנס לעבודה ולרצינות כמו שצריך. שם ידעתי מה עושים}

ולא יודעת זה כנראה צריך לשבת עוד כמה חודשים על הגז, כשאני באמת ארגיש שאני רוצה את זה אולי משהו יזוז. אולי אני אוכל להגיד יותר מה חבר שלי עושה בחיים שלי ואם יש לזה עתיד או לא, ומתוך זה אם יש לזה הווה או לא. כי אולי סוף-סוף הבנתי שכל בחור שאי פעם היה בחיים שלי אני כיוונתי שהוא יהיה זה שיקים איתי משפחה. וזה המקום היחיד שיש לבחורים אצלי. בגלל זה המצב ביניים הזה נורא מבלגן אותי. ואפילו בגיל 16 ראיתי את זה ככה. אולי הגישה שלי באמת כמו של דתיים, מה המטרה לחבר כשזה לא לחתונה ומשפחה? למה וכמה בכלל לתת מעצמי, לחשוף את עצמי, להשקיע בזה? להתעסק בלבנות אותנו ואז מה, תילך ביום בהיר אחד? האם בכלל לשכב איתך? לא, סקס זה כבר לא אישיו אבל לא אני באמת לא תכננתי מעולם לשכב עם עוד בחורים, רק עם האחד שאמור להיות שם לנצח. אם וקרה ונפרדנו ויבוא אחד אחר זה בסדר, אבל מראש לבוא בגישה של "זה שעכשיו איתי זה ייגמר מתישהו"? לא יודעת אני לא עד כדי כך היפית. אני צריכה פואנטה לחיים שלי כדי לחיות.

וגם אם אני לא מתכוונת להקים משפחה מחר, אני רוצה לדעת שזה לאן שזה הולך, עם כל הסטנדרטים שלי וכל הרצונות שאי פעם ביקשתי בקשר, כי זו המטרה ומה שאמור להנחות אותי לאורך כל הקשר. גם אם ייקח זמן לבנות "אותנו" זה לבנות בהנחה שזה נשאר. לפחות עד לתמיד. 

וזהו. אני מניחה שאני יכולה לשבת לחפור על זה מעוד כמה נקודות אבל תכף נגמרת הבטרייה בלפטופ, אז לילה טוב ויומולדת שמח לי. :)