אוף. מה הקטע שלי איתך??? זה ממש לא אופייני לי לא להיות סגורה רגשית ככה. 

דיברנו. אני לא רוצה אותך. לא חושבת שאתה טוב לי בתור בן-זוג ולא אני לא ממשיכה להישאר מתוסבכת בעניין, זה סוגר את הרצון אליך. 

אבל מה? מה הקטע? 

עכשיו נהייתי אובססיבית לקול שלך. מכל מקום צצים לי אנשים עם קול שמזכיר אותך וישר אני קופצת. נזכרת. מתגעגעת.  והכי דפוק פה הוא שבאותו רגע אני נזכרת בך כדי להזכיר לי שלא אני לא רוצה אותך, משחזרת את הקול האמיתי שלך ואת מה שאני מרגישה מול זה וכאילו יורד לי. אבל אז אחרי כמה שעות שוב, ואז אני משחזרת באובססביות את הקול שלך ופתאום נואשת. נואשת ברמות לשמוע אותו. מתגעגעת למה שאין או משהו. למה שאי אפשר להשיג. זה דפוק ממש. 

ולא, זה לא שאני מתה לפגוש אותך או לראות אותך או שום דבר. פשוט כאילו זה נתקע לי במוח ואז אני מקשרת אוטומטית שאני רוצה אותך בטירוף ואוטומטית שאני לא נותנת לעצמי להגיע אליך. כי אסור או משהו. כי אני מפחדת או משהו. כי אני מתוסבכת. כי אני חסרת ביטחון. זה סתם אובססיה. זה לא אמיתי אני הרי יודעת. 

זה מתחבר לי כלכך חזק לדברים שרציתי ואסרתי על עצמי להוציא שזה מה שזה מרגיש, למרות שאני יודעת שאני לא מרגישה את זה! אז למה זה תקוע לי במוח??!!?

אתה אובססיה. אני לא אוהבת אותך. או רוצה אליך. זה אובססיה באמת. היא מקושרת נורא חזק למשהו אחר בכלל. לרצונות אסורים אחרים בכלל.

אבל.

איך.

לעזאזל.

מפסיקים את זה?!?!

-

עריכה! ב6.1.14

אהאה אני די פתרתי את העניין עם הבחור הזה, הפעם הראשונה שהפסיכולוג שלי עשה איתי את מה שהיו מייצגים בפסיכולוגים, זה פתר בי בור שסידר לי מיליון דברים בחיים. הבחור הזה היה טריגר לאומץ הנפשי שלי או משהו כזה, הוא גרם לי להסתקרן ולפחד בוא זמנית, לאבד שליטה. הוא היה מתגרה בי. כתבתי על זה פוסט שלם בטיוטה אבל העיקר שאני כבר פחות בהרגשה הזו. וזה מגניב לאללה.