לבד שוב. עם כל המחשבות ועם מיליון ריקנות. בא לי מישהו שיתחבר לכל זה ויבין, ויקשיב, ויקל, ויעזור למצוא את הדרך ללאהוב, להיות שמח, מסופק. נמאס לי לרדוף. בא לי לישון בשקט. להיות רגועה.

היינו שנה ושלושה חודשים בקשר בו ניסינו להחביא את הריקנות, לא יצא הרבה מזה אלא רק מעמסה רגשית. המעמסה הרגשית הפסיקה כשהקשר הופסק והנה הריקנות חזרה. כמו שמעולם לא נעלמה. אז הפתרון שוב לחזור לקשר ההוא? לא. פתרון זה בהחלט לא. 

אבל מה ימלא את הריקנות הזו? ולמה היא בכלל? ומה היא?

ואחרי מה אני רודפת? ולמה? מה כלכך חסר לי ולמה אני לא מצליחה למלא אותו? כי אני סתם מחפשת מקומות שימלאו והם לא ממלאים, הם רק מעמיסים עוד תסכול. מי אמר שאני בכלל צריכה זוגיות? או בהכרח לא צריכה? מה אני כן אבל? 

זה היה כלכך בכוח. כלכך כלכך בכוח. בלי שבריר טבעיות, בלי שבריר ממני. שבריר אמת.