זה מרגיש לא מספיק מבפנים. ואיך אפשר להתווכח עם הלב? חותם ב"לא" וסיימנו. 

וכל התייחסות לזה מרגישה מבוזבזת, בטון של "אמרתי שזה בכלל לא אמור להיות אז מה עכשיו?" ההתייחסות היא בצחוק, בשטות, מבחוץ, בהיחבא, בלי שום מקורות פנימיים והתכווננות. הרי זה לא אמור להיות פה. 

וזאת ההרגשה הכי מעצבנת שאפשר. 

אבל איך אפשר להסביר ללב שלא מצאתי משהו אחר?? שכל השאר רק גרועים יותר! ונמאס להיות לבד! ולבד זה רע יותר. וההגיון אומר שעדיף משהו בכלל מאשר כלום. ושהלב יתרגל. ושננסה. ושניתן צ'אנסים. 

והלב ממשיך בשלו. זה לא מספיק וסיימנו. 

הוא אפילו מנסה את הצ'אנסים ויהיה שמח לראות שטעה. אבל הוא לא. והוא יודע את זה. ואני יודעת. וכולם מסביב יודעים. 

אבל מה אפשר לעשות? לבד זה רע באמת. 

הלוואי וללכת היה מרגיש בסדר. ולא רע. ובבטחון אמיתי שנמצא משהו יותר מתאים מזה. ובכלל, בביטחון כלשהו שאני לא אתפורר בלי זה. שהלב לא ירגיש רע באמת, שירגיש הדבר הנכון. 

אם אני רוצה להיות מאוהבת אני צריכה להיות מאוהבת בעצמי קודם ובעצמי בעיקר. ובעצמי האמיתית. ולהוציא אותה. ולהבין מה עוד חסר לי להוציא. ולהבין שהחסר שבי הסביבה לא תצליח למלא אותו, זה רק אשלייה. ואין דפוסים נכונים של הסביבה, יש דפוסים נכונים שלי. 

אולי הפעם זה ישנה משהו. 

בא לי לראות אותך חי. ושלי. ורק פה. הלוואי ותילך לטפל בעצמך. כלכך בא לי שתעבור את זה ותתנקה ותצליח לחיות שוב במלוא החיים. 

בלי שהיא שם ברקע. 

בלי הדיכאון שאופף את הכל. זה ינקה אותך אני מבטיחה לך. 

וגם אז תהיה רק שלי. ופה באמת