אוף. מה הקטע שלי איתך??? זה ממש לא אופייני לי לא להיות סגורה רגשית ככה. 

דיברנו. אני לא רוצה אותך. לא חושבת שאתה טוב לי בתור בן-זוג ולא אני לא ממשיכה להישאר מתוסבכת בעניין, זה סוגר את הרצון אליך. 

אבל מה? מה הקטע? 

עכשיו נהייתי אובססיבית לקול שלך. מכל מקום צצים לי אנשים עם קול שמזכיר אותך וישר אני קופצת. נזכרת. מתגעגעת.  והכי דפוק פה הוא שבאותו רגע אני נזכרת בך כדי להזכיר לי שלא אני לא רוצה אותך, משחזרת את הקול האמיתי שלך ואת מה שאני מרגישה מול זה וכאילו יורד לי. אבל אז אחרי כמה שעות שוב, ואז אני משחזרת באובססביות את הקול שלך ופתאום נואשת. נואשת ברמות לשמוע אותו. מתגעגעת למה שאין או משהו. למה שאי אפשר להשיג. זה דפוק ממש. 

ולא, זה לא שאני מתה לפגוש אותך או לראות אותך או שום דבר. פשוט כאילו זה נתקע לי במוח ואז אני מקשרת אוטומטית שאני רוצה אותך בטירוף ואוטומטית שאני לא נותנת לעצמי להגיע אליך. כי אסור או משהו. כי אני מפחדת או משהו. כי אני מתוסבכת. כי אני חסרת ביטחון. זה סתם אובססיה. זה לא אמיתי אני הרי יודעת. 

זה מתחבר לי כלכך חזק לדברים שרציתי ואסרתי על עצמי להוציא שזה מה שזה מרגיש, למרות שאני יודעת שאני לא מרגישה את זה! אז למה זה תקוע לי במוח??!!?

אתה אובססיה. אני לא אוהבת אותך. או רוצה אליך. זה אובססיה באמת. היא מקושרת נורא חזק למשהו אחר בכלל. לרצונות אסורים אחרים בכלל.

אבל.

איך.

לעזאזל.

מפסיקים את זה?!?!

-

עריכה! ב6.1.14

אהאה אני די פתרתי את העניין עם הבחור הזה, הפעם הראשונה שהפסיכולוג שלי עשה איתי את מה שהיו מייצגים בפסיכולוגים, זה פתר בי בור שסידר לי מיליון דברים בחיים. הבחור הזה היה טריגר לאומץ הנפשי שלי או משהו כזה, הוא גרם לי להסתקרן ולפחד בוא זמנית, לאבד שליטה. הוא היה מתגרה בי. כתבתי על זה פוסט שלם בטיוטה אבל העיקר שאני כבר פחות בהרגשה הזו. וזה מגניב לאללה. 

אני סתם חיה באשליה שיש מעולה איפשהו. מתישהו. רק צריך להגיע. ואני בסטרס לפני כל דבר כי הכל זה מדהים ואמור להדהים. וזה לא. ואין דבר כזה בכלל. והחיים לא וואו בכלל. ואין אופוריה. יש רק באמת לנסות להנות ממה שיש כי זה הדבר היחיד שיש וזה הדבר היחיד שאפשר לעשות. ואין שום סיבה לחוסר ביטחון כי אין משהו גדול אפעם, הכל די קל. יותר מדי ציפייה יש לי בראש. יותר מדי תקווה. אין את הביג בום שיהפוך הכל למדהייםםם. אין מדהים. 

בגלל זה הדור שלנו מכור לסמים. והילדים הטובים שביניהם, לא המפורקים. כי יש לנו אשלייה, מישהו הבטיח לנו שיש דבר כזה מדהים. ואנחנו תמיד בדיכאון שאנחנו לא מרגישים את זה ולא מצליחים להגיע לזה. 

לא ממש אכפת לי כמה טינאייג'ר זה. אני עובדת עם ילדים ואני נראת כמו ילדה אז אני תמיד אהיה יותר בוגרת מהסביבה שלי וממה שמצפים אליו. וזה מספיק. 

וזין על מה שאנשים אחרים חושבים עליי. זה הרי לעולם לא יגיע למשהו טוב אז למה אני בכלל בלחץ. ובדאגות. יש סביר. אין ואוו. אז די להנדס את ההתנהגות שלי, זה לא יקרה. מה זה משנה אני אעשה מה שנחמד לי ומרגש אותי קצת כי גם ככה אין "שלם" ומעולה ואין נכון וטוב וכל השטויות האלה. אין. לא. יש רק את זה, הריגושים הרגעיים האלה, האתגרים הקטנים, הקיומים הקטנים. אני פרפקציוניסטית אלוהים יודע למה. אבל בכלל אין דבר כזה. אי אפשר להגיע לזה. זה כמו להגיע לשמיים, לקשת בענן. זה סתם אשלייה. אשלייה שגורמת לי להרגיש שהכל מסביבי כזה מעפן כי בטוח יש יותר. והתעסקות מוגזמת בכל מה שקיים כי הנה הדבר שיביא אותי לאושר. ומה התוצאה? חרדות וחרא וחוסר יכולת להתקיים ולישון שקט. 

אין אז אין. די. לאדעת נאכל את מה שיש וננסה לעשות שטויות מזה. נגמר. 

מצפים מצפים מצפים כאילו אפשר להגיע לזה, זה הכל רק הצגה גם של אנשים אחרים. זה שטויות. הדבר היחיד שנותר לעשות הוא להנות מהסבל הזה, מהסבל של הריק, של החוסר סיפוק. מהתסכול של הסבל. 

אני רוצה למצוא אנשים וחברים ששמח להיות איתם. כאלו אופטימים, שחיים, ונהנים לחיות, ומתגברים על קשיים, ויכולים לעודד אותי בזמן הקשיים שלי ב"הכל בסדר, באמת, הכל טוב" ושלא יהיה להם ג'ויינט ביד.