נגמר איתו. ועכשיו אספר את הכל מההתחלה.
הכרנו לפני שבועיים ביום שבת, אפליקציית היכרויות(כי יש דרך אחרת היום?) נראת לי קשוח כזה (כמו סולן להקת מטאל רציני), התלבטתי קצת אבל אמרתי "נו אולי".. שלחת היי, ואחרי כמה שעות "יש לך עיניים יפות" התחלת טוב חח. מהרגע הראשון כבר שפכת, סיפרת ישר על העסק שפתחת ואחרכך עוד כל מיני פרטים אישיים, חלקם גם מאוד..
התכתבנו קצת לאורך היום, אבל בחלקים, אני הייתי עסוקה, אתה היית עסוק.. נשמעת חמוד להתחלה.
ביום ראשון כבר התכתבנו יותר ברצף, היה מעניין ומצחיק ומגניב, נשמעת בחור איכותי והרגשתי שיש חיבור.. כל הזמן התנצלת כשלא ענית ישר. בערב כבר קצת פילרטתי איתך, אמרת שאתה הנדי מן, ואני אמרתי שאתה שימושי ושיש פה בחורות שמפחדות ממקדחה עם סמיילי... אמרת שתבוא לעזור ושאלת אם זה יהיה היום כי אתה צריך להביא ציוד.. אבל זה עבר ולא התעמקנו בעניין המפגש.
ביום שני המשכנו להתכתב ועבר לי בראש "זה אמיתי הפעם" חשבתי לעצמי שאתה נראה קשוח בתמונה, ובתכלס אתה לא כלכך, חיכיתי לקשיחות ופגשתי רק במתיקות ודי יציבות נפשית (שציפיתי שלא יהיו כלכך) המראה החיצוני שלך שידר לי קשיחות ושבירות אבל הנחתי שזה רק המראה הפעם.. הפתיע לטובה.
ביום שני בערב כבר אמרת "אז מתי נפגשים? בירה, אוכל, אפשר גם סתם סרט או סדרה בבית" אמרתי שאפשר לעשות מרתון המפץ הגדול מחר :)
ואז!
שני משפטים אחרי אמרת שאתה חושש ממפגשים אנושיים ושונא את האנושות כולה וקשה לך עם אינטימיות וקשה לך עם רגשות ועוד ועוד ועוד תסבוכים למיניהם.. בהתחלה עניתי ושיתפתי על עצמי, מתישהו פשוט נתתי לך לפרוק ואמרתי שאני אענה עוד מעט..
קצת נרתעתי. מצד אחד זה מדהים שהוא שיתף אותי מצד שני זה מציב קשיים על השולחן..
עניתי בחפירה אחרי והוא אמר שהוא כבר יקרא מחר.. לא הגיב לי מעולם.
תוך כדי השיחה שמתי לב שכשהוא מספר לי על העומקים שלו הוא לא מתייחס לשומדבר שאני אומרת על עצמי... לא מתייחס לשיתוף שלי בכלל. כלום. זה איכזב אותי מאודדדד.
יום אחרי הוא המשיך להתעמקות שחורה יותר, מעיד על עצמו כתלוש מהעולם ושרק עישונים מחזיקים אותו פה, שהחדר שלו מוזנח כי הוא מוזנח נפשית ולא מוצא את עצמו בעולם הזה (יש לציין שהבחור בן 34, לא 17) ועוד תכנים דכאוניים. פה כבר זה הלחיץ אותי..
אני בדיוק ברחתי מזוגיות כזו, כי הבחור הדכאוני היה מפיל אותי למטה ומתעקש שאהיה בדיכאון יחד איתו, וזה הצליח לו כי היה לי מאוד קשה להיות בטוב כשהייתי איתו... נלחמתי בשינייים על הטוב שלי ולמצוא משהו חיצוני טוב שייתן לי כוח. מצאתי את הטוב מבחוץ הזה וברחתי ממנו, אחרי 6 שנים.
נכנסתי ללחץ מהבחור. אני נוטה להידבק ברגשות ולחוות אותם מאוד חזק, במיוחד כשאני בהתחלה... נכנסתי לדאון של עצמי. יום שלישי כבר הגיע ואנחנו אמורים להיפגש עוד כמה שעות ואני לא יודעת למה לי בכלל לפגוש מישהו כזה. נכנסתי לשבר של עצמי, בתוספת ההרגשה שהוא לא מתייחס לשומדבר שאני מרגישה או מעידה על הרגשות שלי, אז בטח לא נותן לי תמיכה.
ביטלתי את המפגש וסיפרתי לו שאני בדאון, בהתחלה לא סיפרתי למה.. אבל התגובה שלו הייתה ממש סתמית "תשתי תה, לכי לישון זה יעבור, לי עוזר לעשן" הרגשתי מאוכזבת. מאוד. אני תמכתי בו וספגתי את הקושי שלו והיה לי קשה, אז הוא גם לא סופג בשבילי וגם מתייחס באדישות למה שעובר עליי. מחפף את זה לגמרי..
התאכזבתי ממש.
אמרתי לו אחרי כמה רגעים, "אני בדאון כי עם הדיכאון שלך הכנסת אותי לדיכאון שלי, ואחרי שהתאמצתי לצאת משם בשניות אני יכולה לחזור"
הוא אמר שהוא מבין ומצטער. והציע שוב שנראה את הסדרה יחד וזה יעודד אותי.. אמרתי שלא היום. כולי כבר התרחקתי ממנו, כבר לא כלכך רוצה להיפגש בכלל... וההתייחסות הזאת שיפרה קצת את ההרגשה. כולי עצובה והוא שלח לי חיבוק. ואז אמרתי "תבוא לתת לי אחד אמיתי" ואז הוא אמר "מה? מתי לבוא? בלבלת אותי" ואז אמרתי שזו רק תגובה ולא מעבר. והוא אמר שחיבוק תמיד יש אם ארצה..
הלכתי לישון בהרגשה מאוד מבולבלת... רגע אחד כבר לא רוצה אותו, רגע אחרי רוצה את החיבוק שלו. מוצפת בכאב שלו וכלכך רוצה למחות לו את הדמעות ולהגיד לו שהכל יהיה בסדר (בנאדם אמפתי מה נעשה?) ומצד שני, מוצפת בכאב שלי וצריכה שהוא יעשה בדיוק אותו הדבר בשבילי, פשוט חיבוק כזה, עוטף, הכי מנחם בעולם. להישבר לרגע ביחד ולהתרומם מהאהבה.
אבל מסביב כל המחשבות שאומרות "תברחי!! זה רע! מה נראלך להיכנס שוב לחרא הזה עד שיצאת משם??"
כל הגוף כאב. הרגשות הציפו כלכך.. גם עוברים עליי חודשים קשים עם כל המעבר דירה לבד הזה ובכלל כל הפרידה שעברתי, אז התפרקות זה לגמרי הדבר שאני נמצאת בו... והוא לרגע פתח את הברז וכלכך רציתי את הגוף שלו שיעטוף אותי.
השתעשעתי ברעיון של לצוץ בעסק שלו פתאום ולקבל את החיבוק הזה.. אבל זה כל פעם פגש את ההגיון "בחיים לא פגשת אותו את מבינה??! ככה לא תראה הפגישה הראשונה שלכם! את לא בדרמות יותר, תחשבי מה את עושה בהגיון"
היומיים שאחרי היו מאוד מבולבלים.. רגש אחד מתרגש ממנו, רגש אחרי רוצה לברוח, רגש אחרי רוצה חיבוק, רגש אחרי אומר צאי משבירה הזאת, רגש אחרי אומר תהני ממנה את סוףסוף מרגישה משהו.. רגש אחרי אומר ואוו איזה אמיתי זה שנים לא הרגשתי ככה.. טירוף.
ומעל הכל מרחף האם אני כן רוצה לפגוש אותו או לא רוצה לפגוש אותו, מרגישה שהמסקנות נתנו לי חתיכת ברקס ואני במשבר מולו עכשיו אז האם אני בכלל רוצה לפגוש אותו?
שלושה ימים של התלבטות. כן לא .. לא יודעת. הוא ממשיך לדבר איתי אבל פחות מלפני השבר שהיה, עדיין מאוד חמוד אבל שולח הרבה פחות הודעות.. באחד הימים אמרנו שניפגש בשישי...
אני בשישי בצהריים החלטתי שאני רוצה לפגוש אותו ונראה מה יהיה. וזהו. מנסה לסדר את השבר שקרה לי בראש ולנסות.
הגיע יום שישי והוא לא דיבר איתי בכלל. שלחתי הודעה, אמר שהוא הולך לישון צהריים ושידבר איתי. ולא חזר אליי. בכלל.
הלכתי לישון בהרגשה מבאסת אבל הנחתי שהוא כנראה מאוד עייף וזהו.. כי הוא נתן לי הרגשה שהוא כן רוצה להיפגש כל הזמן הזה... אבל פתאום חשבתי על זה שאולי לא. שלחתי הודעה בתישע בערב. הוא ראה אותה בשלוש בלילה ולא ענה. קמתי בבוקר בלי תגובה ממנו זה ערער אותי, שלחתי הודעות נוספות והוא לא ענה... התחלתי להילחץ. שאולי הוא בכלל לא רוצה אותי יותר. אחרי שאני החלטתי לתת צ'אנס. התקשרתי והוא לא עונה.
בשבת בצהריים נסעתי להורים, כל הדרך בוכה על מה שהיה לנו ונגמר... גם כועסת עליו אבל מרגישה שזה פשוט נגמר. שגם אם הוא יענה הוא לא רוצה אותי. פתאום מחשבת שהוא היה רחוק ביומיים שלפני.. פתאום ההברזה שלו התחברה לי.
בהודעה האחרונה שלחתי "פתאום עלתה לי מחשבה שאולי משהו קרה, אז אם זה אכן ככה ספר לי"
המפגר ענה ב12 בצהריים, "היי הכל בסדר, קיבלתי ממך הרגשה שאת לא רוצה להתחיל קשר כי את שואפת לצאת מהביצות.. אז לא ידעתי כלכך להמשיך משם"
רציתי להרוג אותו. בחיי. מכל הלב פשוט להרביץ לו..
כמובן שגם שמחתי. אבל רציתי להרוג אותו. דיברנו על כל זה וקבענו שניפגש בערב. בנתיים מאותו רגע עד המפגש התכתבנו כי הייתי אצל ההורים.
שמחתי שהוא חזר אליי, התגעגעתי אליו והתגעגעתי לשיחות איתו. הייתה התפרקות של הדרמה...
כשהתארגנתי הרגשתי את הלחץ ממה יהיה במציאות ואיך יהיה ואם נתחבר ויהיה נעים, אבל נרגעתי כי חשבתי על זה, שמה כבר יכול להיות רע? הרי זה כלכך טוב בשיחות, כמה זה כבר יהיה שונה?? התרגשתי לראות אותו ממש וגם הייתי די רגועה כי ידעתי שיש לנו חיבור.
המפגש
היה מעפן.
מאכזב ממש. לא היה שום חיבור ושום נעליים. הוא ג'אנקי שבור מהחיים, דיכאון בכל פינה. זה כבר לא הרתיע אותי, הפעם פשוט לא התחברתי.. הרגשתי כמו פעם כשהייתי מתקשרת עם אנשים כאלה מאוד מדוכאים ושבורים מהחיים.. אני יודעת איך להגיב לזה אבל זה בטח לא היה מפגש של וואו.
היה סתם ממש. התאכזבתי. לא היה כלום ממה שהיה לנו בכלל... אדיש. מדוכא. מעפן. גם שפטתי אותו הרבה על כל הדכאוניות הזו שנשפכת ממנו.. לא היה חיבור בקיצור. היה אחר לגמרי.
עוד לא הספקתי לעכל את מה שקורה בינינו ואיך להגיב לזה ונהפכתי שיכורה ממש, לא יודעת איך, שתיתי בקבוק בירה אחד, הייתי גמורה כמו לשתות 4 בקבוקים, או אפילו לא, כמו להיות שיכורה מוודקה.. הייתי ממש גמורה. לא הצלחתי לדבר או אפילו לשבת, נשכבתי על המיטה שלו כשהכל מסתחרר לי בגוף. הוא המשיך לראות טלוויזיה, ואני בהחלטות של שיכורים שמתי את הראש על הברכיים שלו.. הוא להפתעתי הניח את היד שלו על המותן שלי וליטף לי את הראש.. לא יודעת מה זה אומר, אולי ריחם עליי... כי אני לא חושבת שזה הגיע מעניין בי.. הייתי גמורה ומסטולה, קצת עוד דיברתי איתו אבל בעיקר רציתי שזה יעבור כי הייתי צריכה לנהוג הבייתה בקרוב, מתישהו הוא נרדם, ואחרכך גם אני... התעוררתי בהרגשה שאני לא יראה אותו יותר, היו כמה פעמים שהוא חצי התעורר וליטף לי את הראש שוב, את המותן.. חשבתי שאולי הוא כן רוצה אותי למרות הכל?
זה היה הרגע הכי חמוד בכל הערב הזה, זה גם החיבוק שרציתי כלכך, וגם רגע של חיים בתוך כל מפגש הדיכאון הזה.. וגם לי בכללי מאוד חסר החיבוק במיטה הזה, מאז הפרידה.
כשקמתי ללכת רציתי להתגנב החוצה, מבלי להעיר אותו אפילו, הרגשתי שנגמר בינינו ואין מה להגיד לו שלום אפילו.. הרגשת לבד חזקה. כשהתארגנתי הוא קם ושאלתי בעוקצנות-קור "לאן אתה הולך?" ובגיחוך"אתה בא איתי הבייתה?" הוא אמר "ללוות אותך לדלת.. לנעול אחרייך.."
הוא ליווה אותי למעלית, לא ידעתי כלכך איך להיפרד, אז הבאתי לו חיבוק שלום...
"יש לי כלכך הרבה בעצמי שאין לי מקום להתעסק במישהו אחר"
המילים של עידן(בחור אחר) כשהוא סיים את הקשר בינינו.
שזה מה שקרה פה בעיקר.
הוא מלאאאא עד הסוף בעצמו. אין לי מקום בתוך ה100 אחוז שלנו. מאה אחוז זה שלו. ואני נהפכתי בלתי נראת. בלתי נשמעת. בגלל זה ממש לא הרגשתי שהוא רוצה אותי והיה לי חשוב להרגיש את זה כי הייתי בלתי נראית לידו. זה לא רק "עבד בינינו או לא עבד" אני הייתי בלתי נראת באינטרקציה מולו, זה חוויה קשה בשבילי..
אמשיך אחרכך
עריכה:
יצאתי בהרגשה מאוד מבולבלת ומאוכזבת אבל רציתי לנסות אולי להכיר את הגרסה האמיתית שלו, שאלתי אותו יום אחרי איך היה לו ואם ירצה שניפגש שוב, הוא ענה באדישות מוחלטת ובניפנוף שלי.. לא ידעתי מה לעשות עם זה.. רציתי בכל זאת לנסות בגלל מה שהיה לפני.. המשכתי לשלוח הודעות כשהוא אדיש למות, תמיד ענה אך היה מחורבן למדי.
אחרי כמה ימים החלטתי שנשבר לי מהדבר הזה ואני לא מחזרת אחריי כאלו שלא רוצים אותי, ואמרתי לו שזה לא בשבילי ושזה נגמר. הוא בהתחלה אמר שהוא תמיד כזה אדיש ושהוא עמוס כרגע, ואז אמרתי שזה לא משנה, והוא אמר "אני במילא לא מחפש קשר או שומדבר אחר" יופי. מדהים. לא יודעת אם זה באמת ככה כלפי כולן או שזה רק בהקשר אליי, או אפילו שזה בכלל תגובת נגד לזה שאני אמרתי שאני מסיימת איתו.
ככה או ככה חוויה כזאת טובה נגמרה מחורבן לגמרי. יופי.
בהחלט עושה טעם לעוד. NOT
בבלוג זה
בכל הבלוגים
