הוא צודק.
וזה הדבר הכי עצוב בכל הסיפור הזה.
באמת נלחמתי בו. באמת פגעתי בו סתם. באמת יצאתי רעה ורציתי דם...
אומנם כי נפגעתי, אבל זה נכון שנכנסתי בו בכל הכוח כדי לפגוע בו. זה היה כדי לפגוע בו.
הוא צודק.
הוא אמר לי לעוף מהחיים שלו ושהוא לא רוצה שום קשר עם בנאדם כמוני, שהוא בחיים לא יסלח לי כי לא מגיע לי.
זה מילים שכלכך כואב לשמוע.
בכלל, בחיים
ולמישהו כמוני שרק עסוק באמפתיה
והכי במיוחד כשאהבתי אותו.
הוא הצליח לטלטל לי את האישיות בשנייה. הוא צודק.
אני בנאדם טוב לרוב. אבל באותו רגע הייתי רעה. וזה לא הגיע לו.
והוא צודק שהוא העיף אותי..
ואני, בגלל שהבנתי שאני אשמה אז הלכתי אחורה. הבנתי שפגעתי בו.
לא ידעתי מה לעשות אחרת, הרגשתי שהוא מגזים, נתתי מלא הסברים שהוא בעצם הבעייתי פה.. נותרתי בהלם ולא הבנתי מאיפה זה הגיע..
אבל בפנים הרגשתי שהוא צודק.
אני הייתי בצד הנפגע כל החיים שלי ואני יודעת איך זה מרגיש. והוא הרגיש בדיוק כמוני.
והפעם, הפעם אני הייתי הצד הפוגע.
בדיוק שניה לפני למדתי להשתמש בכוח שלי, אז השתמשתי בו. מולו. דווקא כשכבר לא הייתי צריכה.
מול טל הבנזונה זה עבד טוב, הגיע לו.
אבל לעידן זה לא הגיע.
לא הבנתי שאני צריכה לשנות גישה מולו, גם לא יכולתי לעשות את זה כלכך מהר..
ואיבדתי אותו. איבדתי את האהבה הראשונה שלי. הטובה הראשונה.
אני יודעת מאיפה המלחמה הזאת הגיעה, גדלתי בבית כזה, שפוגע בי בטירוף תחת הקטגוריה "אנשים שאוהבים אותי"
וזה כל מה שידעתי. זה כל מה שהכרתי. לוחמניים ופוגענים נראו לי חזקים, ואנשים אוהבים נראו לי חלשים.
לא רציתי את הדימויים האלה, הם היו תקועים לי בראש.
הוא אמר שהוא בחיים לא יסלח לי.
ומגיע לי. פגעתי בו. הרגתי אותו.
אז מה יכולתי להגיד לו?
הוא צדק.
אני רציתי מישהו בטוב, מישהו שלא יתעלל בי... אבל כשהוא הגיע עוד לא ידעתי להיות מולו אהבה. הייתי כמו פעם.
זה פעם ראשונה בחיים שמישהו אמר לי את זה. שאני הרעה. שאני הפוגעת.
ישר הכחשתי. אני תמיד הקורבן הרי.. אבל הוא צדק.
בגלל זה שתקתי. בגלל זה לא אמרתי לו כלום.
רק סליחה.
ושהסליחה אמיתית.
ונותרתי בהלם.
כי בחיים אף אדם שאהבתי לא נפגע ממני בפרצוף. אז אפעם לא ידעתי איך זה נראה.
והוא הפציר שאעוף לו מהחיים ומיד! אז לא יכולתי שלא לכבד את זה..
פגעתי בו. אז השפלתי מבט ויצאתי מהחדר.
אני אשמה. ידעתי שאני אשמה.
ואיבדתי את האהבה הכי אמיתית שחוויתי.
זה המחיר של מה שעשיתי.
מרגישה שמגיע לי שהוא לא יסלח לי. ומגיע לי שהוא ניתק איתי קשר. ומגיע לי שאיבדתי אותו כי הוא נתן לי רק טוב ואני יריתי בו.
והגיוני שהוא בחיים לא יסלח לי. והגיוני שהוא שכח אותי שנייה אחרכך, והגיוני שהוא לא נזכר בי ולא מתגעגע אליי...
והגיוני שאם אני אפנה אליו פתאום הוא פשוט יתעלם.
הגיוני שהוא לא אוהב בי כלום יותר.
אני יודעת מה זה. אני הייתי במקום שלו כלכך הרבה פעמים בחיים. אני שרפתי כלכך הרבה אנשים שהתעללו בי. בדיוק ככה, בדיוק כמו שהוא שרף.
זה כמו לשחק עם נשק ללא כדורים שוב ושוב לכוון על החבר הכי טוב שלך, בצחוק, יום אחרי יום
ויום אחד מישהו ימלא את הכדורים ותשחק שוב בצחוק ותכוון עליו, ויצא כדור, כדור לתוך הראש שלו. וזהו אין בנאדם יותר.
איך חיים עם החרטה הזאת?
שהמפלצת שבי, שהייתה אמורה להגן עליי כדי שמפלצות לא יפגעו בי, רק בשביל זה
איך אני אמורה לחיות עם זה שהמפלצת שבי הרגה את האהבה שלי.
איך חיים עם החרטה שאני הרגתי במו ידיי את האהבה שלי, בידיים שלי... אני.
את האהבה שאהבתי כל-כך... שחיפשתי שנים. שהכניסה בי הכי הרבה חיים והכי הרבה טוב מאי פעם.
אז נתתי לו את מה שהוא רצה. כי כן ראיתי אותו. וראיתי כמה כואב לו...
הוא הפציר שאלך. שאפסיק לדבר איתו.
אז הפסקתי.
הלכתי.
לא חזרתי יותר.
אספתי את כל השברים של הלב שלי ואת האגו שלי מהרצפה... מושפלת יצאתי מחדר האהבה שלנו.
הגיע לי שיפטרו אותי מהאהבה הזאת.
לא הבנתי שזה לא עוד משחק במוח שלי, זה לא עוד "אמא שלי הדפוקה הזאת בראש שעושה לי מצפון כשהיא נפגעת כשבעצם כל הכוח אצלה"
זה לא עוד מניפולציה, לא עוד סחיטה רגשית, לא עוד מצפון... לא עוד אלימות קורבנית
זה לא עוד תקיפה שלי, זה לא עוד דרך להתעלל בי
הוא באמת נשבר.
ולא הוא לא חזר יום אחרי. הוא לא רצה שאחזור יותר.
אבל אני אוהבת אותך, זה לא אותו דבר....
אני לא אמא שלי.. אני לא אבא שלי או כל אחד מהאקסים שלי, אני באמת אהבתי אותך, באמת כאב לי..
לא הבנתי שזה לא התסריט שקורה לי תמיד בחיים. כשאני בקשר עם פסיכופטים שרק פוגעים בי ורק רוצים למצוץ לי את הדם כדי להרגיש טוב יותר בעצמם. ושכל מה שיש לי לעשות מול זה הוא לתקוף אותם, להגן על עצמי, לצעוק את העקרונות שלי ולהיכנס בהם כשהם לא מכבדים אותי.
לא הבנתי שהוא באמת אוהב אותי, ככה, נקי. בלי שום פסיכופטיה ברקע, בלי שום אינטרס, בלי שום רצון למצוץ לי את הדם.....
לא הבנתי שלתקוף אותו יהרוג אותו. יהרוג את האהבה שלנו.
וזה המחיר.
המחיר הוא שאני מאוהבת בו בטירוף. חושבת עליו כל היום, נזכרת בו כל הזמן, מתגעגעת אליו, רוצה להיות איתו כלכך
ושהוא לא רוצה אותי. שהוא בכלל שונא אותי ומאחל לי רע.
שאני לא מצליחה להמשיך שבריר קדימה למישהו אחר כי אני כלכך מאוהבת בו,
ואין לי אותו. ואין לי אף אחד אחר.
זה המחיר. כבר 9 חודשים בכלא הזה.
יש לזה סוף בכלל?
מאוהבת בך ואתה שונא אותי כי הרגתי אותך במו ידיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
