היי הפעם לא העתקתי מהאינטרנט מידע על נושאים שונים באמנות אלא ממש כתבתי במילים שלי דרך הספרים שיש לי בבית של אמנות.
מקווה שתהנו ואשמח לתגובות:
סוריאליזם
סלבדור דאלי ורנה מגריט
סוריאליזם הוא אוטומטיות נפשית
שבאמצעותה שואף האדם להביע בצורה מילולית, בכתב, או בכל דרך אחרת, את התפקוד
האמיתי של הדעת האנושית. שלטונה של המחשבה היא מכתיבה את הבעה זו, ללא שום ביקורת
שמופעלת על ידי ההיגיון ומעל לכל שיקול מוסרי או אסתטי.
הסוריאליזם מבוסס על האמונה בכוחם של
החלומות וכן בפעילותה של המחשבה- לקוח מתוך ההגדרה של אנדרה ברטון, המניפסט של
הסוריאליזם.
רנה מגריט= Rene Magritte
רנה מגריט הוא בולט בציירי המגמה
הפיגורטיבית.
יליד בלגיה.
מגריט חי בצניעות בבריסל וצייר את
הבלתי אפשרי בשלווה מתוך הכרה פנימית חזקה ובטוחה.
מגריט מתאר בציוריו בשימוש מדהים
בגדלים הסותרים את כל ידיעותיו המוקדמות בנושא- כמו תפוח הממלא את כל חלל החדר או
קטר של רכבת המתפרץ מתוך אח מובערת.
איכותו של היחס בין העצם לבין דמותו המצוירת
מודגשת שוב ביצירותיו של מגריט למשל בתיאור שלל מקטרת ומתחתיו השם- זו אינה מקטרת.
יצירותיו של מגריט:
זו אינה מקטרת- או בשם אחר הרוח והשיר
מגריט צייר כאן מקטרת וכתב מתחתיה
"זו אינה מקטרת". זו באמת אינה מקטרת זה רק ציור של מקטרת.
בתמונה "הרוח והשיר" שיבץ
מגריט כותרת וכך הוסיף גם את בעיית היחס שבין המילה לתמונה. מגריט העניק לתמונה שם
שאין בו כל רמז למקטרת. התמונה שם כאילו עומד בפני עצמו וכך אנחנו נותרים ללא
פתרון, עם ציור של מקטרת שבפירוש אינה מקטרת, ועם כותרת לציור שאין בה כל זכר
לנעשה בציור. התמונה היא חידה שבין עולם המציאות, עולם התמונה ועולם המילים.
תפוח- חדר ההקשבה
René Magritte, The
Listening Room, 1952, Menil Collection, Houston, Texas
לפנינו תפוח וסביבו חדר. התפוח ענק
מעבר לכל פרופורציה, ונדמה שהוא הולך ותופח באופן מפחיד ועוד מעט יפוצץ את החדר.
התפוח מגמד לא רק את החדר אלא גם את הנוף הנשקף מבעד לחלון. בממדי הענק שלו וביחס
שבינו לבין העולם שמסביבו "מפוצץ" התפוח את המציאות ההגיונית המוכרת לנו.
התפוח מוכיח שאין הגבלות לדמיון- שהכל אפשרי!
מגריט, אדם בכובע נוקה ומעוגל, 1964
René MAGRITTE : The Man in
the Bowler Hat, 1964
אדם החובש כובע נוקשה, מעוגל- מופיע
ברבים מתיאוריו של מגריט שאינם אלא אבסורד חזיתי.
הזמן שקפא, 1939
René Magritte, Time
Transfixed, 1938, Art Institute of Chicago
ההיגיון המסוים המונח ביסוד מערכת
היחסים שבין עצמים חסרי כל קשר לכאורה מתארת את יכולתן לערער את שלוות רוחו של
הצופה בהן. האח מזכירה מנהרה, ועשן מזכיר את בערת האח.
חייו של האדם עלי אדמות, 1934
או בשם אחר של היצירה- המצב האנושי 1,
שמן
הרצף המושלם של הנושא, כן הציור והחלון
מעורר בצופה בתמונה זו הרגשה לא נוחה בחשש שמישהו יזיז את הכן ממקומו ואז תתגלה
ריקנות מפחידה.
מגריט ניסה לבחון בתמונה זו את מידת
ממשותו שלה עולם הנצפה על ידנו. מה יותר ממשי? העץ בתמונה או העץ בחוץ? העץ שבחוץ
קיים במחשבתנו, אנחנו לא רואים אותו ראייה של ממש, אנו רק יודעים שהוא שם ומכירים
אותו דרך התמונה שאנו יוצרים ממנו בדמיוננו.
אפשר גם לבחון את החלל- כלומר
הפרספקטיבה בציור.
כן התמונה גורם לכך שלפנינו אשליה
מתוארת של 3 חללים שונים: חלל החדר, חלל החוץ וחלל התמונה. המעברים הלא ברורים
מחלל אחד למשנהו שוברים כל היגיון בתפיסת החלל שלנו. אנחנו לא יודעים איזה הוא
החלל שבו משוטטת עינינו והתוצאה היא תחושה סוריאליסטית של אובדן ממשות בחלל.
סלבדור דאלי: Salvador Dali
יליד ספרד.
הטכניקה שלו, בדומה לזו של מגריט, אותה
טכניקה המאופיינת לציור הנטורליסטי האקדמי של המאה ה19 אבל הוא יישם אותה לנושאים
לא מציאותיים או לנושאים שהם הרכב של המציאותי עם הלא מציאותי.
הוא יצר בתחומי הבעה שונים- בספרות,
בציור, וביצור סרטים כמו למשל הסרט הסוריאליסטי המפורסם שהפיק יחד עם לואיס
בוניואל- כלב אנדלוגי
Un chien andalou
יצירותיו של סלבדור דאלי:
ונוס ממילו של המגירות, 1936
הפיתויים שבהם עמד אנתוניוס הקדוש,
1947
The Temptation of St.
Anthony (Dalí)
יצירותיו של דאלי מעידות על יחס כבוד
גלוי ומפורש אל נושאי האמנות האירופית של המאות הקודמות. הרדיפות שרודף השטן את
אנתוניוס הקדוש מתפרשות כאן כעימות עם כוחות אפלים וארוטיים.
התמדתו של הזיכרון, 1931
The Persistence of Memory
דאלי פיתח את הפטישיזם במיוחד ואת
השיגעון לדבר אחד. מקור ההשראה לציור השעונים הרכים, הנמסים לכאורה, היה החוויות
שחווה בזמן שאכל גבינת קממבר בשלה וניתכת.
הוא צייר תמונות- חלום ואילו מגריט יצר
אשליות.
בנוסף על כך, דאלי מנסה לתאר בתמונה
מושג מופשט- התמדת הזכרון כלומר להשאיר משהו בזכרון שלנו במהלך הזמן העובר. הוא לא
מצייר את הזכירון עצמו או את העצם הנזכר, אלא מצייר סמל לזמן החולף. בדרך כלל שעון
קבוע בחדר על הקיר בראשו של בניין ציבורי או על ידו של אדם. דאלי אינו רוצה לצייר
את הזמן הרגיל, אלא מין זמן בלתי יציב, סובייקטיבי, זמן של חלומות.
הוא מצייר כמה שעונים והוא אולי מתכוון
לסמל זמנים שונים, הם אל יציבים אלא נמסים כמו הזיכרונות עצמם. הנמלים מזכירים לנו
סלידה ותחושה לא נעימה. מקומם של השעונים הם בתוך מציאות חלומית, על שפת הים. החוף
ריק ועליו נמצאים כל מיני שולחנות.
ביבליוגרפיה ומקורות מידע:
פרופסור דיויד פייפר, 1983, אנציקלופדיה
לאמנות הציור והפיסול(כרך 3), בית הוצאה לפועל כתר ירושלים (ע"ר), ירושלים
אמנות בעידן הטכנולוגי, יחידה 10,
הוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, ת"א, 1982
בבלוג זה
בכל הבלוגים
