ידעתי שאסור לי לפתוח את ההודעה הזאת, אבל הסקרנות, כן, זאת שהרגה את החתול, היא חזקה ממני.
ידעתי שאסור כי מדובר במייל מהמנחה שלי לגבי הצעת מחקר שלי שצריכה להיות מתוקתקת, והפרפקציוניזם חוגג, אבל .. האהעההה טוב אין לי אפילו מילים לתאר את זה
אז פתחתי
וגיליתי על שניים וחצי העמודים הראשונים של הצעת המחקר שלי רשימת תיקונים עצומה
(במתודה אגב היא לא נגעה)
וכמובן שלהחזיר לה בהקדם
העזתי להסתכל גם באופי ההערות
למרות שהבטחתי לעצמי שאני אקרא את זה רק כשאשב בבית הקפה הקבוע שלי
עם מנת הגלוטן הקבועה
כדי שיהיה אוכל מנחם
אבל התפתיתי
ו
קווץ' קל בלב
מבט עצוב בעיניים
וסגרתי
אפתח שוב מחר על הבוקר
אולי מחרתיים, באמת שאין לי כבר כוח להיכנס לזה
למרות שאני בסוף, אני באמ אמא של הסוף
ישורת אחרונה וכו'
סגרתי את המייל
החזרתי אותו ללא נקרא
וניסיתי להימנע מהכאב
הנפשי בעיקר
אני כל כך שונא לקבל ביקורת
כל כך קשה
גם כשהיא אמרה לי שרוח העבודה טובה
וגם כשהיא כתבה לי שהיא כבר עומדת לאשר
וגם שבמשך שני עמודים וחצי של מתודה אין אפילו הערה אחת
עדיין כבדה לי הביקורת
100 קילו של ביקורת עצמית
ועדיין
מנסה לתפוס אופטימיות
ערב טוב :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
