"ערה?", הוא שלח לה. 

היא ראתה את המסך הלבן מהודעה ממנו, שעת לילה מאוחרת, היא לא נרדמה, חיכתה. "ערה", ענתה לו.

"אצלי או אצלך?", הוא הלך ישר ולעניין.

היא הסתובבה, והסתובבה שוב, "בקבוע".

לקחה את הרכב, ליטפה את הכלב שלה לפני שהלכה, וסגרה את הדלת בשקט. הניעה את הפיקנטו שלה ונסעה אל הנודע, אל הצעיר ההוא שמרטיט אותה כל פעם מחדש.

הוא ישב אצלה ברכב, אחרי שאספה אותו מהוריו, איזה פאדיחה ... אנשים שגרים אצל ההורים. הם לא הספיקו לרדת לאיילון, והוא כבר היה למטה, עם האצבעות, היא בקושי הצליחה לנהוג, הוא שיחק בה הרטיב אותה, הרטיב את האצבעות שלו, היא בחרה דרך העיר, לא יכולה להגיע למהירות גבוהה, לא ברכב לפחות. והוא, הוא בסוף יהרוג את שניהם עם האצבעות הרזות שלו. 

כשלא יכלה עוד, עצרה את הרכב, נתנה לו לסיים את זממו, גמרה, טעמה, המשיכה. 

כשהגיעו למקום הקבוע, התפרקו זה על זו, בשכיבה, ישיבה, עמידה. 

הזין שלו קטן וטעים, והיא אוהבת את זה שהוא מגולח. 

החזה שלה קטן וגם כן טעים אבל הוא כבר פחות מעניין ברגע שהכל נפל, המטרה היא הדגדגן, והיא אוהבת לגמור ממנו.

כשהשמש הפציעה, הסיעה אותו חזרה להוריו, נשיקה אחרונה ברכב, וחזרה לביתה. 

כשהגיעה הכלב היה ער, עשתה עמו סיבוב של בוקר וחזרה לארוחת הבוקר שבעלה הכין לה. 

טסה לעבודה גמורה מעייפות, נכנסה לבית הספר שבו היא מלמדת רק כדי לראות אותו, את ה-"קבוע" יושב מולה רגע לפני שהם נפרדים, כי הוא בסוף י"ב.

לו רק היית פחות המורה שלי... הוא סימס לה בשיעור וראה שהיא מחייכת, וחוזרת לפאסון המורתי. הוא כל כך אהב לשחק בה.