הגיגיו וחייו של אדם

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1027948.html

אני לא יודע מה בדיוק קרה שם עם הנהג ההוא בעכו. סביר להניח שהוא היה סתם חסר-רגישות בנסיעה הפרועה שלו, ושכמה אנשים התעצבנו עליו ועל הנסיעה שלו, גם על רקע מקרה הדריסה ביום כיפור שעבר, ושעוד כמה מאות (או אלפי) ערבים באו "להגן עליו", ויאללה מלחמה.

וראו זה פלא- נראה שרבים כבר מקבלים כאקסיומה את ההנחה המוזרה שעצם הנסיעה ביום כיפור פסולה; ואני לא מדבר על אנשים מאמינים. יש תגובה בynet שמציעה לחוקק חוק שאומר שביישובים שאינם ללא-יהודים בלבד, אסור יהיה לנסוע ביום כיפור. אני לא אתפלא אם כל מיני ח"כים גם יציעו הצעה כזאת בפועל. איזו הזדמנות נהדרת להרוס את הסטטוס קוו, להעצים את הכפייה הדתית, ולזכות בתמיכה אוטומטית של רוב רובם של אנשי הימין.  

מנהג אי-הנסיעה ביום כיפור הוא אחד המנהגים שחילוניים תמיד נתנו (אני לפחות נתתי) בתור דוגמה למנהג מקובל שלא מבוסס על כפייה דתית. אין איסור בחוק על נסיעה בערים ביום כיפור, אבל הרוב הגדול לא עושה את זה- גם מתוך כבוד, וגם כדי לא לדרוס ילדים על אופניים. בצדק לא אוסרים את זה- כי איסור של זה יהיה הפרה בוטה של חירות התנועה של אזרחים במדינה דמוקרטית. כאמור, כמעט אין נוסעים שמפרים את העיקרון, ואלו שכן- זכותם. זכותם הבסיסית.

בכתבה אליה קישרתי מסופר על אדם זקן שחש ברע ונסע לבית-חולים ברכב פרטי. הרכב נרגם באבנים, ובמזל אף אחד לא נפגע. יש בציבור את התגובות ה"פרגמטיסטיות"- כמו תגובה 48 בכתבה- שאומרות משהו כמו "נו, הוא היה צריך להזמין אמבולנס. אמבולנס לא היו רוגמים באבנים". זה מזכיר לי קצת את האשמת היהודים שמגיעים לשטחים, פוני בפנייה הלא נכונה, ובכך נחרץ גורלם. לא הערבים ולא החרדים (או הדתיים, או השד יודע מי אלו שזורקים אבנים) הם חיות שמתוכנתות להתעלם מזכויות אזרח. אם הגענו למצב בו אדם חולה צריך לעשות את השיקול הזה- מצבנו רע מאוד, באמת רע מאוד.

טוב, השתמשתי בקצת דמגוגיה כשלקחתי את המקרה של החולה. תאכלס, אני תומך גם בזכות לסתם נסיעה לחברים; חירות וכל זה. אבל סיפור החולה ממחיש יותר טוב את ההידרדרות בתחומים מסויימים הקשורים לחירות במדינה הזאת.