הגיגיו וחייו של אדם

http://israblog.co.il/tblogread.asp?blog=394281&blogcode=11172264

כמו בלא מעט מקרים אצלי, גם כאן הרגש וחוש הצדק נאבקים. הצדק מנצח.

רגש

עצוב לי על המקרה של דודו טופז. אף פעם לא חיבבתי אותו, אבל עצוב שאדם כ"כ מאוהב[1] רק בדמותו הנשקפת בעיני החברה, ממש התגלמות המושג second-hander. כ"כ מאוהב, שכשהוא מאבד מהפופולריות שלו הוא מידרדר לכזו שפלות. וגם ההתאבדות שלו עצובה לי, מבחינה רגשית.

צדק

אבל באמת: אם אנשים שמרגישים שהם יכולים לפגוע בחרות של זולתם היו מתאבדים, העולם לא היה  טוב יותר? אני חושב שכן. אני לא תומך בעונש מוות (אולי במקרים של רצח אכזרי במיוחד, אבל אני לא בטוח בזה), אבל אם אדם לא מסוגל לחיות עם הרוע שהוא עשה, ולכן מתאבד- הרי שיש כאן צדק בדיוק כמו שצדק אמור להיראות.

[1] האמת היא שזאת נשמעת לי זילות המילה, אבל כרגע אני לא מוצא אחרת.