הגיגיו וחייו של אדם

כבר כתבתי לפני כמה ימים פוסט בשם "שלום שנה ד'", וציינתי בו שאני במצב-רוח טוב בפתיחת השנה החדשה. קראתי היום כמה מהפוסטים ב"נושא החם" של ישראבלוג, ואז הסתכלתי על הפוסט שלי, והבנתי קצת מהבעייה שלי: למרות שהפוסט היה אמור לספר שההרגשה שלי טובה, ובשוליים לספר גם על משהו אחר, יצא שהמשהו האחר השתלט על הטון של הפוסט. יש כאלו שכותבים בצורה חיובית באופן בסיסי; לי זה יוצא קשה, כאילו יש איזה כלל בלתי-כתוב לפיו כתיבה חיובית הופכת אותי לאדם "קליל" מדי. זה כמו שכשאני רואה אנשים, יש לי טינה מיידית- אינסטנקטיבית, אפשר לומר- לאנשים שמחייכים הרבה; זה ישר מתקשר לי עם קלות-דעת. ולמרות שכבר הרבה שנים אני מודע לזה ומנסה לבלום את השיפוט האינסטנקטיבי הזה, זה עדיין קורה לי. כמובן, במקביל אני מתרעם בליבי על האנשים שחורצים את דיני לשלילה[2] בגלל חוסר-החייכנות שלי, שלפעמים משקף קדרות ולפעמים לא[3].

אז- אני מאוד מאוד שמח על פתיחת השנה החדשה, ועל סטודנטיותי בכלל. וופ וופ וופטי דו! אהמ, סליחה... אני נהנה מהאווירה האקדמית. נהנה מרוב המרצים שיוצא לי לשמוע אף כי... נעזוב את האף כי לפוסט הזה ונתרכז בטוב. נהנה משהות ממושכת בספרייה ובחדרי-המחשבים של גילמן. נהנה במידה מהאינטרקציה החברתית המוגבלת שיש לי. בכלל נהנה. כמו שכבר כתבתי כאן לפני כמה ימים, שתיית קפה של שקל וחצי בגילמן עושה לי את זה, בעיקר בימי הסתיו החביבים. ויש עוד דברים שכשאני אתחיל לעשות אותם אני גם אכתוב עליהם כאן.

בקיצור, ייפי קאיי, התחיל הסמסטר!

[1] שהיא גם אישית כמובן

[2] כך אני מתרשם כמובן, זה מעולם לא נאמר לי מפורשות

[3] יש לזה כל מיני הסתייגויות אבל הן לא קריטיות כרגע