הגיגיו וחייו של אדם

בשבוע שעבר והשבוע ראיתי לראשונה את העונה החדשה של "ארץ נהדרת". אחרי העונה הראשונה, הפסקתי לצפות כמעט לגמרי כי למרות קטעים מסויימים בתוכנית שהיו משעשעים, בסה"כ תחושת המחזור בתוכנית (לובה לובה וכו') הביכה אותי מדי. אז בשבוע שעבר הסתכלתי לראשונה, והתוכנית בחלקה הגדול הייתה משעשעת- החיקוי של פרופ' מור-יוסף היה משעשע, וגם הצחוקים על הסגנון של יונית לוי היו משעשעים ומחזרו את עצמם רק מעט. (למען האמת, אני צפיתי בשידורי "פסיכוזת שרון" כמעט אך ורק בערוץ 10 אז אני לא יכול לשפוט עד כמה השעשוע היה מוצדק באשר ליונית לוי עצמה)

השבוע שוב הסתכלתי. החיקוי של ג. יפית וכלתה היה משעשע למדי, והשאר היה סביר מינוס. המערכון על המתנחלים בחברון, לעומת זאת, היה גזעני- מעין גירסה קיצונית של הסיפורים של אבנר כרמלי/און שריג (זה אותו בנאדם, למי שלא יודע) על הערבים, אותם סיפורי-ילדים שאני גדלתי עליהם.

לא טרחתי להתעמק בסוגיית הטענות לכשעצמן בנוגע למאבק בחברון, ואין לי עניין לעשות זאת כרגע. אבל בלי קשר לצדקת הטענות של מי מהצדדים, מערכון שמציג אחד מהם כחבורת מפלצות הוא פסול מעיקרו, לפחות אם כותב הקטע מעוניין לפעול לפי האקסיומה ה"ליברלית" כפי שהיא מוצגת בעשרות השנים האחרונות- אותה אקסיומה שמניחה שלא מכלילים הכללות אופי על ציבור שלם. אולי ההכללה הזו נכונה רק לגבי לא-יהודים?

הקול של אנשים חילוניים, שטענות "ארץ-ישראל השלמה" אינן עומדות במרכז הוויתם האידיאולוגית, מאוד חסר לי בנושא הזה. בתקופת ההינתקות אנשים רציונליים תומכי הינתקות אולי יכולים היו להשתיק את הנושא כי "כשחוטבים עצים נופלים שבבים", ולכן יחס גזעני הוא נסבל, ואולי אפילו רצוי כי הוא משרת את המטרה. זו גישה מתועבת בעיניי, אבל שיהיה. אבל עכשיו? מה קורה עכשיו? לאף אחד לא איכפת? האם אמנם הרעיון הקרוי "ליברליזם" הוא כל-כך רקוב מבפנים שלאף אחד לא איכפת?