הגיגיו וחייו של אדם

במאמר מ1971 דנה איין ראנד במצבה הפסיכולוגי המידרדר של האומה האמריקאית[1]. למרות שלאומה האמריקאית יש חוש-חיים (sense of life) בריא ביותר, היא אומרת, חוש שמצליח לשמור אותה בחיים כאומה הבריאה ביותר עלי-אדמות למרות הקולקטיביזם הפושה באליטה האינטלקטואלית שלה, הטרנדים הנוכחיים יהרסו אותה בסופו של דבר.

"במצב הנוכחי, אפילו דמות כה מדכדכת כמו הנשיא ניקסון היא בגדר סימן מעודד- דווקא בגלל היותו כה מדכדך. אם כל אומה אחרת הייתה במצב מבולבל כה מסוכן כמו שלנו, תריסר פיהררים היו קופצים כדי להשתלט עליה בן-לילה"[2].

ואצלנו?

חשבתי על הדברים בהקשר של ראש ממשלתנו היקר מר אולמרט. ראנד מדברת על "פיהררים" אבל אני אדבר על אנשים "גדולים" בכל מובן שהוא-אנשים שנראים "חזקים", או אנשים שמביעים רעיונות חזקים. ראנד כותבת בהקשר של סכנה, אבל אני לאו דווקא. אם האיש החזק הוא איש נוסח אריאל שרון- זו סכנה. אם האיש החזק הוא נוסח נתניהו- הסכנה, אני חושב, היא רק באפשרות שהוא למעשה לא כה חזק; סכנה מוחשית במקרה שלו.

 אולמרט- דמות כה מדכדכת, מין נוכל קטן שאף אחד לא סופר; אדם שבא אחרי מישהו שהיה "גדול". גדול במה- זאת כבר שאלה אחרת. אם אריאל שרון לא היה מספיק פרנואיד ומספיק קטן ושפל בשביל להקטין כל אדם שמסמל איזשהו פן "חיובי" ולא מדכדך מסוג כלשהו- ליבני, פרס, נתניהו, שלושה אנשים שההבדלים ביניהם גדולים מאוד אבל שלושתם לא "קטנים" במובן שבו אולמרט קטן- אחד מהשלושה הללו היה ראש הממשלה עכשיו.

המועמדים המובילים כיום (האנשים שהם לטעמי לפחות המועמדים המובילים- לא בדקתי את הסקרים העדכניים ממש, וסתירה בין ההערכה שלי לבין הסקרים לא תטריד אותי במיוחד) לראשות הממשלה הם כולם אנשים שמביעים עוצמה כלשהי- נתניהו מזוהה עם רעיונות כלכליים "קיצוניים" (למרות שהוא בורח מהעוצמה האמיתית של הרעיונות שעומדים מאחוריהם כל הזמן) ומביע עמדה ברורה וחזקה יחסית בנושא האירני; ליברמן הוא אדם שמשדר עוצמה; גיידאמק (שהטרנדים הנוכחיים בחברה ביחד עם הנחישות שלו הופכים אותו לדעתי למועמד סביר להיות מנהיג מתישהו בשנים הקרובות) הוא אדם שמשדר עוצמה רבה. מה הוא בעצם אומר, מה הוא רוצה לעשות עם העוצמה שלו? לא ברור.      

אז מה זה אומר? ש"העם בישראל" יותר מעוניין במנהיגים חזקים מהעם האמריקאי. שאולמרט הוא טעות סטטיסטית.

ומה זה אומר? אחשוב על כך בפעם אחרת.

[1] "don`t let it go", בתוך Philosophy: Who Needs It

[2] שם, עמ' 214